|
|
עמוד:11
ארבעה-עשר אֶטיוּדים על שירת מאיה בז'רנו | 11 הַנּוֹשֵׂאת חָתוּל עַל כְּתֵפֶיהָ / וּמָתְנֶיהָ בֵּין יָדֶיהָ מַעֲרוֹת אֶת חֵרוּת הַהֲלִיכָה" . ציור-דימוי זה — ובייחוד הצירוף "וּמָתְנֶיהָבֵּין יָדֶיהָמַעֲרוֹת אֶת חֵרוּת הַהֲלִיכָה" — ממזג כאן בצורה בולטת יסוד גופני ויסוד נפשי . הוא גם דוגמה לצירופיה המדויקים והחדשניים האחרים של המשוררת בכללם . נוסיף עוד כי הציור היפהפה הזה, שיכול גם להיות מונצח באמנות הציור, של הנערה הנושאת חתול על כתפיה וצועדת משפֵלת העורף ( שיכולה בעצם להיות גם שפֵלת עורף נפשית ) אל ההרים, מלוּוה כאן בתיאור חווייתי מדויק מאוד התואם את בית-המדרש האקזיסטנציאלי, שממַפֶּה מצבי תודעה ורגש עדינים וחדשניים כגון הליכה "בְּהַרְגָּשַׁת מַתָּנָה, / שֶׁאֵין לָהּ צֹרֶךְבְּנִדּוּב עַצְמָהּ" ; והרי זהו תיאור מדויק של גיבוש חווייתי, שעליו-עצמו אפשר עוד לומר כמה וכמה דברים נוספים בתחום הפסיכולוגיה ורגשות הסובייקט, וכל זה דווקא על רקע הליכה מהשפֵלה אל ההרים, שיש בהם גם הד כלשהו של רומנטיקה קדומה למדי, גם אם זו רומנטיקה של חוויה שעברה מודרניזציה צנועה, כזו שנתונה ב"קֻפְסָה מְרֻבַּעַת אֲרוּזָה וְסוֹדִית" . גם בבית השני של השיר שלפנינו מצויים כמה ביטויים ונקודות- ראות הראויים לציון . כך, למשל, ההליכה של דמות המשוררת, שיש בה צדדים והיבטים חווייתיים וכמעט אגדיים שונים, מתנהלת בכל זאת כ"הֲלִיכָה עַל כְּבִישׁ" ; תיאור שמקשר ומגשר את השיר בכל זאת עם ממשוּת פיסית מודרנית ויומיומית . נוסף לכך, "עָצְמַת הַחֲזִית" של הנוף וההליכה בו מקרבת את המעפל הדימויי הזה כולו לסוג של היאבקות, אולי גם צבאית, אם כי החזית הזאת עשויה להיות רק חזית פיסית של קִדמת נוף-הרים . הנופים עצמם "מוּמתקים" על-ידי ההליכה, כאילו לאיזו יד עזה של החוויה היה גם תפקיד בשינוי החווייתי של הגוף, ממש כאילו פקד השינוי את ההרים עצמם .
|
|