|
|
עמוד:8
המוסיקה של המהפכה | 8 | ולא באים . צומחים / בלבד ובידיעה ולא מתוך תקוות / אנוש בָּלָה" ) שכדי לפענחו אין צורך בישויות מתווכות ; "ידע" שאינו שייך לשום מסגרת דיסקורסיבית, אלא ל"עולם" עצמו, למרחב שהקשר בינו ובין האדם ניתק כביכול . "הירוק", במובן זה, הוא מימוש אפשרי של כל משאלותיו של זך — החל בנהייתו המוקדמת אחר "חיקוי החיים הפנימיים" ( כך כינה זאת במסה "זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית" ) או בשאיפה ליצור " rapport כלשהו עם המציאות" ( כך ברשימה "לאקלימן הסגנוני של שנות החמישים והשישים בשירתנו" ) , וכלה בחיפושיו המאוחרים אחר "מקום" שירי, נפשי או הגותי, שימזג בין זמן ההווה הנמשך של שיריו, הציפייה לעתיד קרוב ובלתי ידוע והמבט ה"אורפאי" לאחור . אם כך, הרי ששיר זה מצטרף אל פואמות אחדות של זך — חריגות ומסקרנות בפני עצמן — דוגמת "אני שומע" ו"מקום", ומציג את אחד משיאיו של ניסיון התקרבות אל ה"טבעי" . אחד מסימניו של ניסיון זה הוא קולאז' המובאות המעניין המופיע בפואמה, ובו פסוקים או רמזי פסוקים שמקורם בשירים אחרים של זך ( בבחינת "בשברי פסוקים אלה סמכתי את הריסותַי", כדברי ת"ס אליוט ב"ארץ השממה" ) . כך, למשל, אפשר לזהות בפואמה הנוכחית הדים ובני הדים של "הצייר מצייר" ( "המשורר אינו שר" ) , של העלה "אשר נפל" מ"ראיתי ציפור לבנה", של השיר "יופייה אינו ידוע" ( "כך לא ישיר העץ, לא תזמר הרוח", כותב זך בפואמה זו ) , ועוד . גם אִזכור מסתורי של "כלֵי נגינה" שלא הותירו בעולם דבר ( "גם לא תקווה" ) בפואמה זו מצטרף אל מופעיה של המוסיקה בספרו הנוכחי של זך וברבים משיריו . אלא ש"הירוק", כפי שמתברר עד מהרה, גם הוא אינו אלא "מבוא" : "ירוק הוא רק מבוא" . גילויו אינו מבטיח דבר ( "יְרֹק תקווה / נכזבת אף היא רק בוסר והשתהות [ . . . ] כי רק המתגשם / ירוק וגם זאת לזמן מוגבל" ) , ועדיין מזמזמים סביבו כזבי "הבלבול אשר השחית את דמיונך" . אין בגילוי זה משום פתרון שלם וממצה ( "אך גם שובַע
|
|