|
|
עמוד:14
] 14 [ ה כוכ ב ים לא רימו היום, במלאת שמונים שנה ל כוכבים בחוץ , לאחר לכתם של בני הדור ההוא ועימם מתחי האמונות והדעות סביב השירה ויישוב הארץ, ולאחר שגם הפרק שבא לאחר הדור ההוא כבר פינה את שולחן הסימפוזיון למתחים אחרים ולקולות חדשים עוד יותר, אפשר להתבונן בלי חוצץ בהישג הרוחני הנדיר, היקר עד אין שיעור, שבשירה הזאת, הנמנית עם פסגותיה הגבוהות ביותר של השירה העברית . גם היודעים את שירת העולם כולו במאה העשרים יודעים כי שיעור קומתה אינו נופל ממנה . אבל חשוב יותר מן הגובה הוא הייחוד : אלתרמן יצר דבר שאינו דומה לשום תקדים בדורו . העולם האלתרמני הוא יחיד במינו, נִפלֶה, אישי במידה קיצונית, כעולמו של קפקא . ודווקא היחיד במינו הזה היה אפרכסת לחייו של האדם החי במקום הזה על קרעיו ועל אסונותיו, על תקוותיו ועל חרדותיו . אלתרמן נענה לאדם המקומי במשמעות החורגת הרבה מחוץ למושגים השגורים על אודות האדם הציוני . הוא נגע בו "מלמטה" ; לא מתוך גובהי הרעיון והחובה, אלא מתוך מעמקי הישות והרגש . הנגיעה הזאת היא מקור חייה העזים של השירה הזאת גם היום . משהו במצור הגדול על האנושי שבאדם, שהחל להצטייר בדור ההוא, לא נפתר ולא נעלם . נחיצותם של שירי כוכבים בחוץ רק גברה בזמן הזה . א"ה
|
|