|
|
עמוד:13
מבוא אחרות תחתיה . אנסה ככל שאוכל לשכנע בסבירות קריאותיי, כמובן, ולהעמיד את טיעוניי דבר דבור על אופניו . עם זאת אינני יכול שלא להבין לליבם של המבקרים והמתרעמים . העמדה המכונה כאן ״דתיות עימותית״, שלטענת הספר היא תופסת מקום מרכזי בעולמם של חכמים ( ואולי המרכזי ביותר ) , עומדת בניגוד חד לשלושה רכיבים, קשורים אהדדי, של דתיות סובבת-אל הנדמים כאמיתות יסוד המכוננות עבור מאמינים, חוקרי דת ומבקרי הדת כאחד, את מושגי הנאמנות והמחויבות הדתית . ראשית, עצם הדיבור על נאמנות או מחויבות דתית במונחים ביקורתיים ייראה בעיני רבים כסתירה מניה וביה . מחויבות דתית נתפסת ככלל, הן מבפנים מנקודת ראות המאמינים והן מנקודת הראות של המתבונן מבחוץ, כמחויבות לציות וכנכונות מצד המאמין לברר לאשורו מה שדתו מצפה ותובעת ממנו, ולמלא אחריו בנאמנות . וכי מה פירוש להיות אדם דתי אם לא להיות נכון למלא אחר מצוות דתך ? ישעיהו ליבוביץ׳ הבחין הבחנה עקרונית בין מה שכינה ״דת תובעת״ ו״דת מעניקה״ ; הבחנה הנוגעת לתכלית הנאמנות הדתית . בני דת תובעת עושים את המצוּוה עליהם שלא על מנת לקבל פרס – ״לשמה״ על פי ליבוביץ׳ – ואילו בני הדת המעניקה עושים זאת על מנקודת מנת לזכות בטובין שדתם מבטיחה להם : גאולה, כפרה, גמול או שלוות נפש . ראותם של שני טיפוסי הדת של ליבוביץ׳ גם יחד ברית הדת מתוארת כברית ציות דתית, שכן דיספוזיציית היסוד של האדם הדתי נתפסת בעיניו כצייתנית ומצדיקה בין שהיא ננקטת על מנת לקבל פרס ובין שלאו . אולם ענייני איננו בתכלית הנאמנות הדתית, אלא בעצם טיבה . ודוק, יש קולות חסידיים ואחרים המכירים בזכותו הדתית של אדם להרים קול בתרעומת כלפי שמיא בצר לו, ואף מעלים זאת על נס . ( העיבוד של אצ״ג בשירו המר ״בקץ הדרכים עומד ר' לוי יצחק מברדיטשוב ודורש תגובת רם״ לסוג הסנגוריה שלימד על ישראל ר' לוי יצחק מברדיצ׳ב מביא קול זה לידי ביטוי עז וקיצוני, עד לכדי שבירת כלים . ) מבין הוגי ימינו בולט דוד הרטמן שעשה את התַקיפוּת לעומת הכּניעוּת ואולם יש להבחין היטב בין מי שרואים בהעברת ביקורת אבן פינה להגותו הדתית . כזאת תגובה אשר המסגרת הדתית מתירה אותה – בין מתוך הכרה בה כצורך אנושי, – לבין מי שרואים בה או במקרה של הרטמן כחלק מהגשמתו העצמית של האדם תגובה שהמסגרת הדתית מחייבת, קרי, כמבססת את עצם מושגי הנאמנות והמחויבות הדתית . העמדה שתיחשף בפרקים הבאים רואה בביקורת מקורות הסמכות של הדת לא זכות, כי אם חובה דתית ! והיא רואה בה חובה דתית לא מתוך אמפתיה לצרכיו או ליבוביץ׳, מצוות מעשיות . ראה למשל הרטמן, מסיני לציון, חלק ראשון, בעיקר בפרק החמישי שבו הוא מנגיד את עמדתו לאלה של ליבוביץ׳ וסולובייצ׳יק . הרטמן, שם, עמ׳ .
|
|