בפתח הספר

עמוד:12

12 של ישו בירושלים, ובעודו כורע תחת עול הצלב והנוגשים, מחתה במטפחתה את פניו המדממים והמיוזעים . על המטפחת הופיע דיוקנו של ישו, שלא נמחה ממנה . מכאן שהמטפחת של ורוניקה היא אובייקט הטְבעה של פני ישו בעודו הולך בדרך הייסורים . הנצרות ביקשה שגם המופשט יהיה מוחשי ; דמו של ישו הטביע את דיוקנו על הבד, וזיעתו האמיתית היא-היא שמבשמת אותה . יתרה מזאת, השם עצמו, ורוניקה, הוא צירוף שחציו האחד בלטינית וחציו האחר ביוונית : Vera Icona − איקונה אמיתית, "הדמות האמיתית" . יש שדרשו את השם ורוניקה כגלגול של הביטוי, ואולי אפילו המציאו דמות של קדושה לצורך הדְרש הזה . כמו תווי הפנים הנראים והבלתי-נראים בו-בזמן על גבי מטפחתה של ורוניקה, מבצבצת הברית החדשה במארג הטקסטואלי של הספרות הישראלית . במסות אלה אבקש לעקוב, או לבלוש, אחר הופעת הפנים שבמטפחת, מעין "בבואה כמוסה" בלשון הצילום ; למפּות את הזיקות המגוּונות שבין הספרות הישראלית לטקסט האוונגליוני ולמסורות הנוצריות . שכן, כל טקסט הוא סוג של אריג שיש בו נוכחות או הטבעה של דמות ; בין שזה בעל היצירה או מושא היצירה . אטימולוגית, המילה "טקסט" עצמה פירושה בד, אריג . יצירת האמנות הקלאסית, כמו גם יצירת האמנות המודרנית, מצויה במתח שבין מסורות ההפשטה והדרשנות לבין הטְבעת הדיוקן באריג . האריגה שתי-וערב מהווה תנאי דיאלקטי המאפשר החְתמה של פָּנים . אחת התנועות המהותיות והעקביות בספר שלפנינו היא קריאת המחיקות . ההופעה וההבלחה של שכבות הסלע הקדמוניות, שהמודרנה חושפת על כורחה שוב ושוב, אם בניסיון אדיפלי ללמוד על עצמה, ואם בניסיון ובשגגה לפרוץ דרכים חדשות, מובילות שוב ושוב אל האתרים של הקודש והעתיקוּת . זהו אחד הסיפורים של ספר זה . כינסתי מסות שנכתבו על פני שנים, פרי מחקר מתמשך של הזיקות והמפגשים בין התרבות היהודית-הנוצרית העתיקה לבין הספרות הישראלית המודרנית . מלכתחילה התכוונתי לעסוק רק בשירה . כך הפכה שירתו של נתן זך מחטיבה במחקר לספר בפני עצמו, משום הענפוּת, העושר והמורכבוּת שבו . אך ככל שהעמקתי והתבוננתי בפנורמה של

הקיבוץ המאוחד


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר