|
|
עמוד:14
14 חמוטל צמיר 3 שהוא סובייקט-משורר המגלם בגופו את התחייה הלאומיתביאליק", — ובעיקר את התשוקה הלאומית, את האומה כתשוקה ( רנאן [ 1882 ] 2009 ) , על כל השינויים הדרמטיים שתשוקה זו מחייבת, בגוף ובנפש, בקרב היהודים-הציונים והתרבות העברית במפנה המאה העשרים . זו, אל-נכון, המשימה של ספרות התחייה בכללותה ( וגם, כפי שמראים בנבג'י וחבר, של חלק נכבד מהביקורת ומהמחקר אודותיה ; בנבג'י 4 ביאליק הוא המגלֵם המובהק — הוא לקח על וחבר ,2014 28 - 36 ) . עצמו להיות המגלם המובהק — של היהודי-הציוני כסובייקט אנטי- קולוניאלי ופוסט-קולוניאלי, סובייקט הבונה את עצמו בתהליך אלכימי, מעשה עוץ-לי-גוץ-לי, של טוויית קש לזהב ; גם גופו וגם נפשו נמצאים ב"תהליכיוּת" מתמדת, ויש רֶווח עקרוני, פרדוקסלי, גופני ונפשי גם יחד, בין הדובר-האומר-"אני" לבין הרֶפֶרֶנס הלא-ברור או הלא-גמור של המלה "אני" . שירתו של ביאליק נכתבת מן הרווח הזה, וגם חושפת אותו . גופו של ביאליק מתגלה בשירתו כזירה מגדרית — גברית במהותה — שבה מתחוללים ומתבררים יחסים מורכבים וזיקות עמוקות, לעתים מתוחות וקונפליקטואליות, בינו לבין העם, העולם, הנשים ( האֵם והאהובה ) , וכמובן המלים והשירה — וכאמור, בינו לבין עצמו . הגישה המוצעת כאן שונה מרוב הגישות הפרשניות הרוֹוחות ביחס לביאליק, הרואות אותו כמי שחותר בעיקר להפריד את עצמו מההיבטים הלאומיים בנפשו ובשירתו ולהיות "אישי"-בלבד ( ובפרק הראשון נרחיב מעט בעניין זה ) . לסוגיות אלה יש קשר הדוק למנגנוני הייצוג הפועלים בשירתו : בעוד שהמחקר על ביאליק מזדרז לפרש כל דבר גופני ( וכל דבר בכלל ) כסמל — וזהו מנגנון פרשני המוחק או "דוחק" את המשמעות הקונקרטית של המלים ושל הגוף — ברצוני לטעון שיש לסרב לתהליך 3 זאת בעקבות מאמרו של פוקו "מהו מחבר ? " ( פוקו [ 1969 ] 2005 ) ; וראו דיונה המקיף של חנה סוקר-שווגר ( ,2007 24 - 30 ) . 4 "מבקרי תקופת התחייה האמינו ביכולתה האלכימית של הספרות העברית לחולל תמורה בגוף השטעטלי, ולהפוך אותו לאנושי-כללי בלי לבצע בו חיתוכים מכאיבים" ( בנבג'י וחבר ,2014 35 ) — וליתר דיוק, להפכו ליהודי חדש באמצעות הפיכתו לאנושי-כללי .
|
|