|
|
עמוד:13
ביאליק בעל גוף 13 התרנגול למשמעותו הסמלית . בפתח השיר יש מוטו — הפסוק "חַטַּאת עַמִּי יֹאכֵלוּ" ( הושע ד', ח' ) , המאשים את הכוהנים והמנהיגים שהם אוכלים את קורבנות החטאת של העם, כלומר מפיקים רווח מחטאיו ( הכוהנים והמנהיגים הם הנושא התחבירי, שאינו נזכר בפסוק עצמו, ו"חטַּאת עמי" הוא המושא ) . אבל תוכן השיר — סיפור על אדם האוכל את תרנגול הכפרות שלו-עצמו — מזמין, כמדומה, קריאה נוספת ואחרת של הפסוק, כאילו העם הוא הנושא, והחטאת ( בלבד ) היא 2 כך שהעם אוכל את הקורבן המושא ( כלומר, "עמי יאכלו חטאת" ) , שהוא אמור להעניק לאל . שתי האפשרויות לקריאת הפסוק, ושתי המשמעויות שלו, מכניסות לשיר הֶקשר לאומי ופותחות פתח לקרוא אותו לא רק כבדיחה על איש אחד אלא גם כסאטירה על העם — כלומר, לפרש את גיבור השיר כדמות אלגורית-לאומית, שבמקום להיפטר מחטאותיו ולהיטהר מהם הוא אוכל אותם, ובכך מקיים מעגל סגור, תמידי ומתמשך, של חטא וכפרה ( מדומה ) , וחוזר חלילה . הטענה הראשונה שספר זה מבקש לטעון היא, אכן, ששני השירים האלה מבשרים את העיסוק האינטנסיבי של ביאליק בגוף — עיסוק שהמחקר על שירת ביאליק החמיץ כמעט תמיד : הגוף נוכֵחַ, מרכזי ומשמעותי ביצירתו, אבל הוא נעדר כמעט כליל בביקורת ובמחקר עליה ( ולעתים אף מוכחש באופן אקטיבי ) . ספר זה יבקש לברר את המימד הגופני בשירתו של ביאליק, אבל לא רק כשלעצמו אלא בעיקר כמפתח להבנה חדשה של שירתו של ביאליק בכללותה : של תשוקותיו הגופניות והנפשיות, של תפיסת- עצמו וזהותו בין ה"אישי" וה"לאומי" — שהיא ללא ספק אחת הסוגיות המרכזיות, אם לא המרכזית ביותר, המעסיקות את חקר ביאליק מראשיתו — ושל תפיסת היצירה ביחס לכל אלה . הטענה העיקרית שלי היא ששירתו של ביאליק מציבה ומציגה לא רק את נפשו אלא גם את גופו כאחת הזירות המרכזיות, אם לא המרכזית ביותר, שבה מתרחש התהליך של כינון הסובייקט הביאליקאי : "שם-המחבר 2 אף כי בקריאה כזאת, המלה "חטאת" איננה צורת-נסמך ולכן צריך להיות קמץ ב-ט', ולא פתח כמו בפסוק .
|
|