|
|
עמוד:12
[ 12 ] עליזה גרינברג טור-מלכא לחומר יש מעמד בפני עצמו : "יְתֵרָה מִפֵּרוּט מַרְכִּיבָיו" . החומר נושא קול, יש לו אופן ביטוי, הוא ממלמל, מדבר, מדובב . אין כאן אגדה או משל, לא נימפות ולא רוחין . לא מי שיכול למות, משום שאינו חי . לא דמונים שחסרים הם את עלילות הכוח . נקרא להם, אפוא, יֵישים . ואין מלאכים . נפשו של המשורר מכירה תופעה בת-בלי-שם : "וְנֶפֶשׁקוֹרֵא אֲנִי לַיָּדוּעַ 10 וּלְלֹא יָדוּעַ / אֲבָל רוּחַ חַיִּים בַּכֹּל נוֹשֶׁמֶת" . לכל הדברים הללו מצוי קשר או קיימת התקרבות לבריות . לחומרים, לבית, לשולחן, לכלים, לאדמה ולאנייה . הם רבּים ואינם חוזרים בשנית על דבריהם . המשוררים מעניקים כוח מדובב לתופעות בטבע, ואין לדעת אם משוקעות הן במשורר, או שהמשורר שקוע בהן . אצל איזקסון הן מצויות בחביון עמוק . יש עיניים שצופות בהם ממקום אחד ובאמצעותו הוא צופה בעולם . לפנינו שירה הפורשת את הממשות בלי תחומים נפרדים . כמו שהחומרים נשאבים בתוך גופו של האדם, והופכים מעין אחדות אורגנית : 11 בשיר העוקב שואל איזקסון "כַּמָּה חֳמָרִים נִכְנָסִים "בַּיִת מְגַדֵּל אִישׁ" . 12 וקובע כי "הַחֳמָרִים בָּכוּגַּם בָּנוּ" ; זוהי השתתפות לַדָּם כְּמוֹמַרְגּוֹעַ", רגשית עם האדם ועִם זאת השתתפות רוחנית : "לְחַפֵּשׂמַחֲשָׁבָה יָפָה 13 לגבי דידו של המשורר, מחשבה מופשטת לחלוטין עשויה לרוקן בַּדָּם" . את חיות האדם, שהוא, כצומח, מחובר לאדמה בסופו, כשם שמתחילתו נוצר מן העפר . כמו בבריאת אדם הראשון : "וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה" ( בר' ב ז ) . חומרים רבים שמציין איזקסון נוגדים את רוח ההתפוררות, באשר הכוליות מתפרשֹת על כל חלקיה בעולם . כך הם הדברים המקיפים את האדם . הן החומריים, הן הרוחניים . ובעיקר : אין חלוקה בין החילון למקודש . זה שׁוֹרֶה בחובו של זה . 10 'לחיות יותר', והנפש לא תמלא , עמ' 21 . 11 מתוך המחזור 'פסוקי בית', שיר ח', מבחר ושירים חדשים , עמ' 104 . 12 'מה שאדבר', שם, עמ' 105 . 13 'לו רק הראש', ברחתי ודמיתי , עמ' 10 .
|
|