|
|
עמוד:10
10 | דנית בר דליה רביקוביץ : גאווה אֲפִלּ וּ סְלָעִים נִשְׁבָּרִים, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ, וְלֹא מֵחֲמַת זִקְנָה . שָׁנִים רַבּוֹת הֵם שׁוֹכְבִים עַל גַּבָּם בַּחֹם וּבַקֹּר, שָׁנִים כֹּה רַבּוֹת . כִּמְעַט נוֹצָר רֹשֶׁם שֶׁל שַׁלְוָה . אֵין הֵם זָזִים מִמְּקוֹמָם וְכָךְ נִסְתָּרִים הַבְּקִיעִים . מֵעֵין גַּאֲוָה . שָׁנִים רַבּוֹת עוֹבְרוֹת עֲלֵיהֶם בְּצִפִּיָּה . מִי שֶׁעָתִיד לְשַׁבֵּר אוֹתָם עֲדַיִן לֹא בָּא . וְאָז הָאֵזוֹב מְשַׂגְשֵׂג, הָאַצּוֹת נִגְרָשׁוֹת וְהַיָּם מֵגִיחַ וְחוֹזֵר, וְדוֹמֶה, הֵם לְלֹא תְּנוּעָה . עַד שֶׁיָּבוֹא כֶּלֶב יָם קָטָן לְהִתְחַכֵּךְ עַל הַסְּלָעִים יָבוֹא וְיֵלֵךְ . וּפִתְאוֹם הָאֶבֶן פְּצוּעָה . אָמַרְתִּי לְךָ, כְּשֶׁסְּלָעִים נִשְׁבָּרִים זֶה קוֹרֶה בְּהַפְתָּעָה . וּמַה גַּם אֲנָשִׁים . דליה רביקוביץ, כל משברייך וגלייך , הוצאת הקיבוץ המאוחד ,1977 עמ' 102
|
|