|
|
עמוד:12
בעייתית, הם עוד אחת ממשמעויותיה של חולשת התשתית החילונית של הדמוקרטיה שלנו . התפרקותם של ממסדים מפלגתיים מסורתיים הפוגעת אנושות ביכולת המשילות, היא משמעות נוספת . ואלו הן כמה דוגמאות בולטות בתוך מכלול החולשות . כדי להדגים עד כמה חמורות בעיניי ההתעלמות וההכחשה הללו, אני מבקש להצביע על מגמות דומות בכינונה של דמוקרטיה מתהווה אחרת - ההתעלמות וההכחשה של סוגיית העבדות בעשורים הראשונים שבאו לאחר הכרזת העצמאות של ארצות הברית וכינון החוקה בה . הסוגיה ההיא באה, לכאורה, על תיקונה הפורמלי - התיקון ה ‑ 13 לחוקה האמריקאית - בעקבות מלחמת אזרחים עקובה מדם . אינני מבקש לרמוז שזה יהיה בהכרח מחיר ההתעלמות וההכחשה גם אצלנו . האיום על שלמותה ועל קיומה של חברה בכלל ושל חברה שסועה בפרט, עלול לגבות מחיר כבד, גם אם מחיר זה לא יכלול שפיכות דמים . החברה שלנו עשויה פסיפס רב ‑ גוני, עשיר אך דיסהרמוני . מרכיביו, גווניו וגווני גווניו, שזורים במיעוטים המרכיבים את החברה והם המקנים לה את עושר צביונה - דתיים ‑ לאומיים, ערבים, חרדים, חילונים, עולים חדשים, אשכנזים ומזרחים . אף לא אחד מהמיעוטים האלה אינו עשוי מקשה אחת, צבע אחד . תתי הגוונים - מקיצוניים ועד מתונים - מאפיינים כל אחד ממרכיבי החברה, או שמא יש לומר "מיעוטי החברה" . וכך, הרחשים והקולות הבוקעים ממפת המיעוטים, שאותה כינה הנשיא ריבלין "מפת השבטים", הם היוצרים את הדיסהרמוניה שלעתים היא כה צורמת . הפסיפס הזה טורד את מחשבותיי כבר שנים לא מעטות . הכתמים הכהים על פני אותו צילום הרנטגן מעידים על החרפת המתחים שבין המיעוטים השונים והידרדרות אל עבר דמוניזציה הדדית של אלה את אלה . ההידרדרות הזאת והשפה האלימה שהיא הפועל היוצא שלה, שפה של עוינות 12 אריק כרמון
|
|