|
|
עמוד:11
מאז, במהלך חצי יובל שנים, ניהלתי במסגרת המכון הישראלי לדמוקרטיה אין ‑ ספור דיאלוגים בין בעלי פלוגתא בחברה הישראלית ונציגים שונים של מחוללי השסעים שבה . חוט השני בכל אלה, רובם ככולם נוקבים ואף כואבים, היה "על מה נתפשר ? על מה תוותרו אתם ועל מה מצופה ממני לוותר ? " . הדיאלוגים הללו לא הובילו אותנו לשום מקום . אשר על כן, ביקשתי, בשורות שלפנינו, להציע דרך אחרת : לפרוש כאמור את "המשנה שלי", את האופנים שעל פיהם אני תופס את המציאות, לאתגר את התופסים את אותה מציאות אחרת ממני כדי שנוכל לבחון אם וכיצד נוכל לחיות יחד . מנקודת הראות שלי וכפי שאבקש להראות, חולשת התשתית החילונית של הדמוקרטיה שלנו קשורה קשר הדוק לסוגיית מקומה של הדת במרחבים הציבוריים המעצבים את אורחות החיים והתרבות הדמוקרטיים . האופנים שלפיהם הדת ממקמת עצמה במרחבים הציבוריים נגזרים מן ההיעדר המובהק כל כך של חוקה 2 ; כאן מקור ההשלכות הקיומיות על עתיד הדמוקרטיה . אנחנו, כחברה אזרחית, ממשיכים להתעלם ממלוא המשמעויות הנובעות מחולשותיה של התשתית החילונית של הדמוקרטיה, וגרוע מכך - להתכחש להן . ההכחשה הזאת יצרה, בין היתר, את המחסום בפני היכולת לבסס לגיטימציה למגוון הגדרות של זהות יהודית . הבולטת בין המשמעויות הנובעות מחולשותיה של התשתית החילונית של הדמוקרטיה בעיניי היא המתח שבין דת ישראל למדינת ישראל . ההעמקה וההחרפה הנמשכות של משבר הזהויות בחברה הישראלית, הקונפליקטים שבין דתיים וחילונים, ערבים ויהודים, עולים וותיקים והדמוניזציה בתווך של כל אחד מהקונפליקטים האלה, הן משמעות בולטת נוספת הנובעת מחולשותיה של התשתית החילונית . המתחים הגוברים שבין הרשות המחוקקת, הכנסת, והרשות השופטת, בית המשפט העליון, וכניסתו של האחרון לעמדת התגוננות לדבר ציונות 11
|
|