|
|
עמוד:6
גיליון 82 אוקטובר 62018 שבהם מיקמתי את התצפית . הדבר הראשון שעשו המצרים ב’עאצפה’ הוא להוריד את אותה הרכבת – הם שרפו אותה . מפסי הברזל של הרכבת עשינו שכפ”צים למעוזים, שהחלו לקום . מסילת הברזל נמשכה מאל - עריש ועד לפורט סעיד ודרומה . “תקופה זו של מלחמת ההתשה הייתה קשה . לא ידענו מאיפה יורים עלינו . ראינו את המצרים בערך 200 מטר מאתנו, אבל בתוך קני הסוף לא ידענו מה קורה, ונראה היה שתהיה זו מלחמה של מרגמות קטנות . יושבים במעוז ונוחת פגז בחצר . את המרפ”זים ( מרכזי הפענוח הזירתיים, ר”כ וב”מ ) בניתי לאחר המלחמה : המרפ”ז עובד, יש שם מפענח, שמקבל תצלומים, כעבור שלושה ימים הוא נותן תוצאות וניתן לראות ש . . . כבר אין שם מטרות . “מאוחר יותר הקמנו את מסגרת המזל”טים, משום שהיו דברים שלא היינו רואים בתצלומים . ‘שפן’, טייס קרב בחיל האוויר ( אל"ם אמיתי חסון, בעל שלושה עיטורים ומפקד ביה”ס למסוקים, ר”כ וב”מ ) , הגיע יום אחד לסיור בתעלה ואמר, שהוא יכול לראות ממצלמת האוויר איפה הם עושים מהלכים . אברהם ארנן הציע לקחת מזל”ט של ילדים - טיסן . הוא נתן אותו לאבא שלו, שיתקין עליו מצלמת רובוט, ונתן ל"שפן" להטיס אותו מהתעלה . באותו רגע נולד המזל”ט הראשון, בשנת 1971 . אז התייחסו למזל”ט כאל צעצוע וחשבו שזה לא רציני, אבל זה נתן שירות נהדר” . גם האמריקאים חשבו שזה לא רציני, אפילו ב”שלום הגליל” . אמרנו שהוא העניק לנו שירות יוצא מן הכלל והם אמרו “נו, בסדר . . . ” . במלחמת המפרץ הם באו אלינו בריצה, כי הם נתקעו, ולקחו את כל מה שהיה לנו להציע . “זו ראשיתו של המזל”ט” . “פתאום הודעה : ‘להחזיר את החניכים’” שגיא מבקש להתקדם מעט, לתקופה שהתמנה לראש אמ”ן וגם שם חזרו לככב המזל”טים . “בתקציב שקיבלנו מאמ”ן הוקצו 20 מיליון שקל למזל”טים . היה נראה לי שזה יותר מדי, שייתכן שאפשר להסתפק בחצי מזה . קותי אדם ( אלוף פיקוד הדרום וסגן הרמטכ”ל, ר”כ וב”מ ) לא היה בעד לקצץ, אז השארתי את הסכום בעינו, אם כי בלב חצוי . אלא שאף אחד לא רצה לעשות את העבודה והמפתחים בחיל האוויר אמרו שהם לא מתעסקים בזה . ב"תדיראן", שמעולם לא בנתה דברים כאלה, אמרו שבעד סכום כזה אין להם בעיה לעשות זאת . תע”א קיבלה 20 מיליון שקל ובנתה העתק של המטוס “דרור”, וזה המזל”ט נהיה למל”ט . לאחר מכן הקמנו את יחידה 9700 , שעד אז הייתה ענף ביחידת התצפיות” . נחזור לשנת 1972 . הפסקת להיות קמ”ן פיקוד הדרום וקיבלת תפקיד במינוי - משנה קמ”ן של אוגדת מילואים . “בהתחלה קיבלתי כמינוי חירום את האוגדה של שרון והייתי מבסוט מזה, ולפתע היה שינוי בפיקוד על האוגדה ועברתי לגורודיש . נערך אז תרגיל ‘עוז’, התרגיל הגדול בסיני, והובלתי בו גדוד טנקים בהיותי הקמ”ן של גורודיש . קניתי לעצמי מעמד אצלו וזה לא פשוט . לא רבים הצליחו בזה . מה שקנה אותו היה שהצגתי את דברי בקבוצת פקודות בקיצור . “ בערב יום הכיפורים, אני מפקד בית הספר למודיעין, קיבלתי הודעה מהשלישות - שאני יכול לשחרר את החניכים הביתה בברכת ‘גמר חתימה טובה’ ולהתראות אחרי החג . עמדתי לשחררם בשעה 00 : 12 , ישבתי במשרד לסגור כמה עניינים, ופתאום הודעה : ‘להחזיר את החניכים’ . עכשיו, מי יכול להחזיר את החניכים ? הצעד הראשון שעשיתי הוא ליידע את הקצינים שלי, וקיבלתי הודעה שבה אמרו לי שאני קמ”ן אוגדה 143 . הייתי כבר בתרגילים עם גורודיש ונסעתי אליו . מלחמת יום הכיפורים התחילה אצלי בלי לראות את המפקד שלי . מה כן ראיתי ? את אריק שרון, באוטו בשדה תימן, שם נמצאה מפקדת האוגדה, בדרכו דרומה . התחלנו לנסוע לנקודה שבה כבר ראינו את הטנקים מאחורינו, על הכביש הראשי . מפקד יחידת המודיעין הפיקודית היה דוד גדליה . שאלתי אותו ‘מה קורה ? ’ והוא ענה : ‘זה תרגיל’ ושלא אתרגש . תמהתי, איך תרגיל ? זו כבר מלחמה ! והוא חזר ואמר שזה תרגיל” . היו לך גם משאבים בבה”ד . לא יכולת להשתמש בהם ? לתגבור המחלקה למשל ? “לא ידעתי מה יקרה בבה”ד . מוטי הייטנר, הסגן שלי, היה שם . הוא לא רצה לעזוב כי השקענו שם את הנשמה” . יש לך הסבר מניין הגיע העיוורון של פיקוד הדרום ? מה קרה שם ? “פיקוד דרום היה משונה מאוד . הייתי בו במלחמה ופגשנו כמה פעמים את המטה הפיקודי . היה שם פחד נורא . ראיתי מצב שבו מפקד הפיקוד מרים ‘טלק’ ( לוח מפות, ר”כ וב”מ ) , עשוי מעץ קשה, ומשליכו על קצינים” . בוא נדבר על האוגדה . איפה המפקדה התמקמה בפעם הראשונה ? כשהגעת למערכת האוגדתית, האם היה לכם חיבור למערכות קשר, ל - 8200 ? “בפעם הראשונה נסענו עד התעלה כמעט, לציר החת”ם שלפניה . היינו בתעוז . עוד בזמני כקמ”ן הפיקוד, חיברתי את התעוזים בתקשורת ל - ,8200 היכן שהיה בסיס ‘בבל’ ( אום - חשיבה ) . כשהגענו לתעוז, ‘התלבשתי’ על הטלפונים שהיו שם ודבר ראשון יצרתי קשר עם ‘דבלה’ ( מוצב החפ”ק הפיקודי ר"כ וב"מ ) ומיניתי לשם קצין קישור – את יוסי גרין, שנסע לשם לשמור על קשר ישיר . קצין המערך שלי באותה התקופה היה ‘שילק’ ( יעקב שילה ) , שנהרג אחר כך באוגדה בצפון . את החפ”ק ניהלו בנימין סימן - טוב וגרין . קיבלנו מודיעין מ’דבלה’, כי היה לנו קצין קישור שם . מהפיקוד קיבלנו מידע חלקי, כי הדברים שם לא עבדו כל כך טוב, היה בלגן . היה לי גם גורם 8200 משלי” . ב - 9 בחודש הייתה התקפת נגד . היה לכם נוהל קרב מסודר ? “פה מתחיל ויכוח שלא נגמר אף פעם, גם לא במסגרת הפקת הלקחים בסוף המלחמה . נשאלה השאלה למה חיכינו עד 14 בחודש, כששילמנו באבידות פה ושם, ולמה לא נכנסנו לקרב קודם” . אבל כן נכנסתם – ידוע שהייתה התקפה אוגדתית עוד ב - 9 בחודש . “ב - 8 בחודש לא הגענו ליעדים שלנו, כי קיבלנו פקודה ללכת דרומה . נסענו עד 00 : 15 ואז הגיעה ההודעה שההתקפה בדרום, שיועדה לאזור מיצר הגידי, נכשלה . הצטווינו אז לחזור חזרה למקומנו הקודם . עשינו סיבוב והתחלנו לנסוע את כל הדרך בחזרה . חלף יום שלם, שבו לא ירינו ולו פגז אחד . לא עשינו דבר חוץ מלנסוע הלוך חזור . והכי גרוע, כשהגענו, התברר שאיבדנו את השליטה על מתחם ‘חמוטל’ . פלוגת הסיור שלנו, מפקד הפלוגה, כל הקבוצה - נהרגו . וצריך היה לקבור אותם . “כולם חיכו שהשריון המצרי יצלח את התעלה . זה היה היעד . כל זה נמשך תחת חילופי אש, פה ושם החלפת עמדות, ספירת טנקים בוערים . היו גם הצלחות . למשל, חטיבה מצרית, שעברה את התעלה ונכנסה למארב של כוחותינו, הושמדה כולה . באותם ימים היה לי מודיעין מעולה, מ - 8200 וגם מהאזנה שלי באוגדה . אני זוכר היטב את המפה של המערך ואם יסגרו אותי בחדר לבד – אני מסוגל לסמן את פירוט הטנקים . חייתי את הדברים הללו, עד שהם נצרבו לי בזיכרון . עדכנתי כל הזמן בכל הפרטים לפני מלחמת ששת הימים היה תרגיל גדול בדרום, שבו נתנו לנו לקחת את האמצעים . אבדו עקבות בשטח של טנקים, חטיבה שלמה של שריון עברה והותירה פס של 'פודרה' לאורך כל סיני . כך, אמצעי ההאזנה שלי פשוט הלכו לאיבוד . מאותו הרגע הבנתי שהמאזין נוסע איתי
|
|