|
|
עמוד:12
12 | הילד בקצה העיפרון | דפנה ילון לרישומים ולציורים אלה הוענקה משמעות סמלית . הם הציגו מידע בלי להגדירו בדייקנות מילולית ולא אפשרו לבטא רעיונות מופשטים ( טוב לי ופריש, 2014 ) . דרגה מפותחת ומובחנת יותר של כתיבה קיימת בכתיבה לוגוגרפית . דוגמה לכך היא כתב הסימניות הסיני : כתב זה כולל יותר מ - 40,000 ייצוגים גרפיים, ובינם לבין האובייקט שהם מייצגים ניכרת זיקה חזותית מסוימת ( איור 2 ) . כל סימנית מבטאת משמעות מופשטת של מילה שאפשר להגות בכמה דרכים, בהתאם לניב הלשון המקומי באזור זה או אחר בסין, ולחלק מהסימניות הקלסיות משמשות מילים דבורות שונות זו מזו גם בטייוואן, ביפן ובקוריאה . למרות שפות הדיבור השונות, שפת הכתיבה המשותפת מאחדת ומאפשרת להבין את המשמעות האחת של הטקסט . איור 2 סימניות סיניות קדומות מצוירות על שריון צב . לפי האגדה, את שיטת הכתיבה הלוגוגרפית פיתח לפני כ - 4,500 שנה המלומד קאנג'י שהיה בעל ארבע עיניים ושמונה אישונים . שיטתו של קאנג'י מנסה לתפוס ולהמחיש את רוחו של כל מושג . היפנית הכתובה בת - זמננו היא שיטת כתיבה הברתית – שלב גבוה יותר בסולם הסימול וההפשטה . היא כוללת 48 סימנים המכונים הִירָאגָאנָה, וצירופיהם מרכיבים את המילים בשפה היפנית ( איור 3 ) . מאוחר יותר נוספו 48 סימנים המכונים קָטָאקָאנָה, והם משמשים בעיקר לכתיבת מילים ושמות שמקורם אינו בשפה היפנית . השיטה ההברתית היא פונוגרפית : כל סימן מייצג צליל של הברה מסוימת בשפה הדבורה, והקשר בין הסימן הגרפי לבין הצליל הוא מוסכמה שרירותית בלבד . כתיבה הברתית מהסוג הזה אפשרית רק בשפות שיש בהן מִגוון מצומצם של הברות בסיסיות ( 1980 Nakanishi, ) .
|
|