|
|
עמוד:13
למסורות מבוססות כמו ה בּ וּנראק וּ היפני , תיאטרון הצלליות האינדונזי והצגות פאנץ ' וג ' ודי , לצד טווח רחב של יצירות ניסיוניות ושאפתניות המבוצעות בידי אמנים בני זמננו . אף שפניהן ומנגנוניהן של הבובות מגוונים ונבדלים ביותר זה מזה , ניתן להתחקות אחר קשרים תורשתיים מסקרנים , כשושלות הקיימות בקרב פרפרים , כלבים ודולפינים . חלק מהמגוון נועז וסתגלני וניחן בעתיקוּת יומין , בעוד חלקו האחר נדיר או נכחד זה מכבר , והוא שב ופורח מחדש רק בסביבה מסוימת , כגון חומרתו של המדבר או פרחוניותו של אזור טרופי . אני מבקש לדון כאן הן במכנים המשותפים והן בגיוון הרב של העבודה המושקעת בתיאטרון הבובות – החל בפארסה עממית ירודה וכלה בדרמה אפית אדירה , מרומנסה מעודנת ועד לסאטירה עוקצנית חדשנית . אבל לא ניסיתי להיות למדני או שיטתי . במקום זאת התעמקתי במספר מוגבל יחסית של הופעות וביצועים והתמקדתי ככל האפשר בהצגות שראיתי במו עיניי , לעתים קרובות תוך הצבתן זו לצד זו באופן אקלקטי . לא הזכרתי מסורות קיימות רבות ואמנים רבים , שאת חלקם אני מעריץ . נוסף על כך , נגעתי במידה מועטת בלבד בהיסטוריה הארוכה של תיאטרון זה , שהיא עשירה בהרבה מכפי שהקוראים יוכלו לדמיין . באירופה , לדוגמה , קיימות הוכחות כתובות לקיומו של תיאטרון בובות כבר לפני אלפי שנים לפחות , ביוון הקלאסית , שם מופעי צלליות ומריונטות הציעו פרשנויות מטפוריות לאפלטון . טקסטים סיניים , ערביים , הודיים ויאוויים עתיקים מאפשרים הצצה לתיאטרון בובות המתקיים מזה אלף שנים – צלליות , מריונטות ובובות כף יד , הן מקודשות והן עממיות . במסורות מסוימות הבובה מהווה ישות מאגית אסורה , ונחשבת מפיחת רוח חיים ומסוכנת כאחת . לעתים הבובה חולקת עם המסכה את הכוח לתת דמות וצורה לאלים , לשדים ולנשמות המתים , ומהווה כלי המעביר תוכנן של אמיתות עתיקות . במקרים כאלה המפעיל , ואפילו הבובה עצמה , עשויים לעטות לבוש של כומר או של שאמאן . היו רגעים בהיסטוריה בהם התחרה תיאטרון הבובות בגלוי ביריבו הגדול יותר , למשל במאות השמונה עשרה והתשע עשרה באירופה , כאשר שחקנים עשויי עץ היו עשויים למלא 3 פאנץ ' וג ' ודי – דמויות מתוך תיאטרון הבובות המסורתי שהתחיל באיטליה במאה ה , 17 והגיע מאוחר יותר גם לאנגליה .
|
|