|
|
עמוד:10
שולל , מהירות התקפתו , התנהלותו המעודנת באמצעות מקל או פיסת נייר , יכולתו להיעלם ולשוב ולהתגלות . הופעתו בתור דמויות אנושיות ובלתי אנושיות , הדומות לחפצים . בתיאטרון זה , הדבר שנראה כגוש עץ או כדור , כערמת סמרטוטים או כצללית דקיקה של רצועת עור מחוררת , לובש קול ואישיות . כשהיא נתונה בידיים הנכונות , רצועת נייר המתנועעת באמצעות שרוך ויוצרת מערבולות באוויר , מסוגלת לעשות זאת . כל אלה רוכשים כוונות ונראים כבעלי רצון משל עצמם , אפילו אם אין הם אלא חפצים חסרי כוח רצון . כולם מקבלים נשמה ונפש משלהם , לכולם סיפורים שונים שיש לספרם . הם יכולים לחדור אל תוך עברנו ולשחזר אותו . וכאן תיכנס לתמונה האיכות רבת העוצמה והמסתורית לעתים קרובות של משיכת הצופים אל אותם שחקנים עשויים עץ ואל פניו הגלויות והנסתרות של מופע הבובות . ייתכן ויעלו גם אימה וגם עונג מטריד , עקבות האינטימיות שאנו מסוגלים להפיק באמצעות חפצים זרים . המחזאי פול קלודל תיאר בשנת 1926 הצגת בובות שבה צפה ביפן , אף שנשמע שהיא דומה למופע של בובת הליצן הצרפתי גוויוניול : " ומאחור – כל כך משעשע להסתתר ולגרום לדבר מה לקום לתחייה , ליצור אותה בובה קטנה אשר נקלטת בעיניו של כל צופה ומטופפת ותופסת עמדה בתוך נפשו ! בכל אותן שורות של בני אדם דוממים נע וזז לו רק אותו שדון קטן , כמוהו כאותה נשמה שדונית השרויה בקרב כולם . הם צופים בו כילדים , והוא מרצד לו כחזיז ! " יש בבובה דבר מה אשר קושר את חייה הדרמטיים אל צורתם של חלומות ופנטזיה , אל שירת הלא מודע , יותר מאשר אל כל דרמה אמיתית בחיים האנושיים . זה החלק העל טבעי , שתנועותיו וצורותיו דומות לדברים אשר לעתים קרובות אנו מסבים מהם את מבטנו , משליכים או מסלקים מעל פנינו . הדבר בורר ובודק את שיגעוננו שלנו , או את מה שאנו חוששים שהוא שיגעוננו . הוא יוצר קהל צופים המתאחד בפני נושאים תמימים או אפילו ילדותיים . זהו דבר מדהים – צרחות הילדים המנסים להזהיר את פאנץ ' מפני התנין המסתתר מאחוריו , יצור הנעלם מאחורי הבמה בכל פעם שפאנץ ' פונה לאחור בכדי להעיף בו מבט . ההתבוננות בקהל הצופה במופע בובות מהווה לעתים תכופות חלק מהקסם . פרנסואה טריפו כלל בסרטו 400 המלקות משנת – 1959 כקטע ביניים בתמונת ילדותו הפגועה – מספר דקות מהממות של התמקדות בפניהם של
|
|