זיכרונות של חוויות דחייה חברתית וחקירתם בגישה נרטיבית: דברי מבוא

עמוד:14

ילדים , היא לא אוהבת ללמד , היא לא אוהבת את המנהל , אז למה היא כאן ? תמיד היה נדמה לי שרוב מוריי הגיעו לכיתה כדי לפרוק עלינו את מתחי היום יום . חשבתי לעצמי , מה היא עושה בצהריים , מי הילדים שלה ? מי בכלל מצליח לאהוב אישה כזו ? ובאשר לכיתה , לא אהבתי את העניין הזה שמכריחים אותנו לשבת בכיתה ולהתדיין , לבלות יחד שעות רבות . הרגשתי שהמסגרת הזו מאולצת ולא חביבה . אירועים חברתיים יותר כמו טיול , שבו הייתי אמור לעזוב את אזור הנוחות שלי לכמה ימים , תחרויות מחוץ לעיר , הכנת שיעורים עם חברים בקבוצה ועוד היו שנואים במיוחד ( זיו , בן . ( 50 סיפוריהם של אוהד ושל זיו , אנשים מבוגרים , שימי בית הספר מאחוריהם מזה זמן רב , מתארים את תמצית חוויותיהם וזיכרונותיהם מתקופת הילדות בכלל ומבית הספר בפרט . זיכרונותיו החברתיים של אוהד הם טובים , משמעותיים ומשמשים לו כמשענת נוסטלגית . עבור זיו , בית הספר הוא בבואה שלילית של חיי ילדותו , סיוט של ממש . כמו שאר המרואיינים , שניהם הוזמנו לספר באופן חופשי את חוויותיהם מבית הספר , מבלי לכוון אותם לדבר על הדחייה שחוו . כמו רוב המרואיינים , הם קטלגו את עצמם באופן אינטואיטיבי , דיכוטומי ומודע כאחד משני טיפוסים : מי שזוכר את בית הספר כחוויית חיים חיובית ואת עצמו כחזק ומצליחן בתוכה , או מי שזוכר את בית הספר כחוויית חיים שלילית ואת עצמו כאומלל וחלש בתוכה ; מצליח או נכשל , אהוב או שנוא , מקובל או דחוי . לא תמיד המספרים או מאזיניהם יודעים בביטחון אם זו האמת האובייקטיבית או הסתכלות סובייקטיבית שלהם על המציאות . אף כי המהירות שבה שייכו את עצמם ואת חוויותיהם הפתיעה אותי בתחילה , מאוחר יותר גיליתי שהיא תואמת את הדיווחים בספרות . המיון העצמאי של אוהד ושל זיו הוא פרי קטלוג שלמדו לעשות כבר בילדותם , אבחנה שאימצו כחלק מזהותם . ההבחנה הזו בין קבוצות – נורמלי / לא נורמלי , חזק / חלש , סטטוס גבוה / סטטוס נמוך , וכן תוך הקבוצה / חוץ הקבוצה – היא סוג של קטגוריזציה חברתית , המלווה לרוב בכינויי גנאי הלועגים למראה חיצוני או להתנהגות כלשהי ומבחינים בין בני נוער המשתייכים למעמדות שונים באופן שאינו משתמע לשתי פנים עבור

פרדס הוצאה לאור בע"מ


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר