|
|
עמוד:14
עזה , ואף מעז להביע את חרונו ברבים על ידי מתן שם למקום האירוע , שיש בו כדי להטיל דופי במעשי האלוהים לדיראון עולם . אכן , האופן הבולט בחריגותו שבו קרא תיגר בן תמותה בכלל , ודוד המלך בפרט , על הכרעה ודרך פעולה של אלוהים , ממחיש את הבעייתיות הרבה , שהובנה עוד בימי קדם , בכלל הגורס שהמניע איננו רלבנטי למשפט הפלילי . בחיבור זה ייבחן הכלל המרוכך יותר הרווח בתיאוריה של המשפט האנגלו אמריקני ובדוקטרינה שלו , ואשר לפיו המניע איננו רלבנטי לקביעת האחריות הפלילית , אלא לגזירת הדין בלבד . כבר בתחילה יש להבהיר כי החיבור עוסק בתחום דיני העונשין המהותיים . הוא אינו עוסק במעמדו הראייתי של המניע ככלי עזר בהוכחת השאלה אם נאשם אלמוני ביצע את העבירה המיוחסת לו אם לאו , אלא בודק מנקודת המבט של המשפט הפלילי המהותי עד כמה מניע זה או אחר של אדם , אשר אין חולק כי ביצע את המעשה המיוחס לו , יכול להשפיע על קביעת אחריותו הפלילית . הכלל הגורס שהמניע איננו רלבנטי לקביעת האחריות הפלילית מקובל שנים רבות במשפט האנגלו - אמריקני . קביעתו של ג ' רום הול ש " כמעט אין חלק בדיני העונשין המוסכם באופן ברור יותר מזה הקובע כי המניע איננו רלבנטי " מייצגת נאמנה את העמדה השלטת גם כיום בפסיקה ובדברי המלומדים האנגלו - אמריקניים . 5 יש לציין כי הפרשנות הרווחת איננה מפרשת מקרא כפשוטו , ואיננה גורסת כי דוד כעס על הכרעת אלוהים ועל מעשיו . כך למשל פירש המלבי " ם כי דוד כעס על עצמו כיוון שראה עצמו אחראי למצב . יהודה קיל סבר כי דוד לא כעס על אף אחד , אלא הצטער מאוד באופן כללי , ואילו ר ' יוסף כספי הגדיל לעשות בעת שגרס כי דוד כעס דווקא על עזה , שכן " חלילה שחרה לדוד פעל השם , אבל חרה לו פעל עזא שעה שהשם פעל בו מה שפעל " . ראו אוסף פירושים מקראות גדולות – הכתר ( מ ' כהן מהדיר ועורך מדעי , התשנ " ג ); ספר שמואל ( מפורש בידי יהודה קיל , התשמ " א ) . 6 היבט ראייתי שכן ייבדק בהמשך , יהיה עד כמה ניתן , מבחינה אפיסטמולוגית , להוכיח ברמה הדרושה במשפט הפלילי , מה היו מניעיו של אדם בעת שפעל . ברור כי מסקנה שהדבר איננו אפשרי , תחתור תחת המגמה להעניק רלבנטיות כלשהי לרכיב המניע . עם זאת , מדובר בסוגיה השייכת לתחום המשפט הפלילי המהותי , ולא לדיני הפרוצדורה , ויש להבחין בינה לבין שאלת הנפקות של המניע בדיני הראיות . . EROMEJ ALLH , ENERALG RINCIPLESP OF RIMINALC AWL 88 ( 2 ed . 1960 ) 7 לתיאור עמדה שלטת זו ראו גם את דבריו של נורי : “ It is as firmly established in legal doctrine as any rule can be that motive is irrelevant to responsibility " , LANA W . ORRIEN , RIMEC , EASONR , AND ISTORYH : A ( . RITICALC INTRODUCTION TO RIMINALC AWL 37 ( 1993 גם במשפט הישראלי כלל אי -הרלבנטיות של המניע נחשב למובן מאליו . דוגמה לכך היה ניתן ללמוד מן הדברים הבאים של אחד משופטי בית המשפט העליון , שביקש לומר כי לסוגיית העומס בבתי המשפט לא תיתכן השפעה על סיווגו האנליטי של הליך ההקראה כחלק אינטגרלי מן ההליך הפלילי , או כחלק נפרד ממנו : ... " שאלת העומס בבתי המשפט שאלה בלתי רלבנטית היא , כמוה כשאלת המניע בעבירה פלילית " . ראו ע "פ 1523 / 05 פלוני נ ' מדינת ישראל , פס ' 5 לדברי השופט חשין ( פורסם בנבו , . ( 2 . 3 . 2006 נמצא שבית המשפט העליון הישראלי רואה באי - הרלבנטיות של המניע למשפט הפלילי המהותי מקרה פרדיגמטי של אי - רלבנטיות משפטית . ניסוח שגרתי של כלל אי - רלבנטיות המניע ניתן למצוא למשל בע " פ 9878 / 09 מוסא נ ' מדינת ישראל ( פורסם בנבו , , ( 20 . 9 . 2010 שבו קבע בית המשפט העליון כי " המניע שעמד מאחורי פועלו של העבריין אינו מעלה ואינו מוריד לעניין בחינת הרשעתו ... סוגיית המניע יכולה לקבל משקל מסויים בשלב גזירת הדין , אך בשלב בחינת התקיימות יסודות העבירה אין לסוגיה זו מקום , אלא אם היא אחת מדרישות העבירה הפלילית " ( פס ' 18 לפסק דינו של השופט ג ' ובראן ) .
|
|