|
|
עמוד:5
אחרי מותו הפתאומי של הקיסר קלאודיוס שהורעל כנראה בידי אשתו אגריפינה . היא דאגה להעניק לקלאודיוס לוויה ממלכתית מפוארת , והסנט ציווה על האלהתו ( , ( consecratio כלומר ציווה על קיום פולחן אלוהות לכבודו על יסוד קביעתו שקלאודיוס הפך אחרי מותו לאל השוכן בחברת האלים האולימפיים . פולחנו נקשר בפולחן אוגוסטוס , ואגריפינה שימשה כוהנת הפולחן . נרון , שהיה אז בן שבע עשרה , נשא ביום הלוויה הספד הלל ( , ( laudatio funebris ובו הזכיר את פעליו המדיניים והספרותיים של קלאודיוס . ואולם כשהזכיר את ׳ראייתו את הנולד ואת חוכמתו לא יכול איש לכבוש את צחוקו׳ . את הנאום המלוטש חיבר בשביל נרון לא אחר מאשר סנקא מורו . יוצא אפוא שכבר בנאום ההספד הממלכתי הצליח סנקא להבליע נעימה אירונית שמקורה בהפרזה בשבחי קלאודיוס . לעומת זאת , ב׳הדלעתו של קלאודיוס האלוהי׳ , שהועיד כנראה לחוג מצומצם של קוראים , הלעג לקלאודיוס הוא גלוי , פרוע ומשולח רסן . כיצד אפוא הופך סנקא את היוצרות בסטירה שלפנינו , ובמקום לתעד את מהלך ההאלהה ׳האמתית׳ בנוסח החלטת הסנט הרומי הוא מתאר כיד הדמיון הטובה עליו האלהה גרוטסקית שנקטעת באחת ומגיעה לסיומה בהיפוכה המוחלט , כלומר בירידה לשאול ובנשיאת עונש נורא לעולמי עולמים ? בתחילת הסטירה מציג סנקא את עצמו בהומור בתור היסטוריון הזקוק לראיות לאמינות סיפורו הבדיוני , והוא אף מפנה את הקורא לעד יודע דבר . בהצגה עצמית זו יש משום פרודיה על ההיסטוריונים המצהירים בפתח חיבורם על אמינותם ועל האובייקטיביות שלהם . את סגנון הפרודיה הוא נוקט גם מיד בהמשך סיפורו כשהוא מציג את המשוררים כמכבירי מליצות נבובות בשעה שהם רוצים לציין עובדה פשוטה , כגון שעה מדויקת , ובהקשר הסטירה את שעת מותו המדויקת של קלאודיוס . בביקורתו על המשוררים הללו באמצעות שיר מליצי המדגים את שירתם מובלעת גם אירוניה עצמית , שהרי סגנון שירו זה אינו שונה הרבה מסגנון שירתו בטרגדיות שלו . תיאור 9 להשערה על זמן חיבורה ראו להלן עמ׳ . 23 – 22 10 ראו טאקיטוס , ספרי השנים , יב . 69 יג . 6 , 2 יג . 2 – 1 , 3 11 ראו שם , שם , יג . 2 – 1 , 3 12 ראו להלן עמ׳ . 23 – 22 13 ראו להלן סנקא , הדלעתו של קלאודיוס , ב . 2
|
|