|
|
עמוד:9
כמה מילים לפתיחה ב - 1 בינואר 1950 הייתי נער בן 15 וחצי והמדינה אז בת שנה ושבעה חודשים בלבד - פעוטה ממש . עשר שנים בדיוק לאחר מכן , בימיה הראשונים של שנת , 1960 כבר הייתי נשוי , אב לבת שזה עתה נולדה . בין שני מועדים אלו השתרעו שנות ה - , 50 והן ממלאות תפקיד מרכזי בספר זה . אין זה ספר זיכרונות במובן המקובל . הוא מביא - כך אני מקווה - את סיפורם של בני הדור הראשון בישראל העצמאית : אלה שביום בו קמה המדינה היו ילדים ונערים ובשנות ה - 50 היו לאנשים בוגרים . לרבים מאתנו הדרך נראתה סלולה : לימודים , גיוס לצה " ל , " הגשמה" בקיבוץ ותרומה אישית לבניין הארץ . אלא שלא מעטים נוכחו כי לצד החלום רובץ גם שברו והוא חזק מן החלום . מי עוד זוכר היום שפעם שרר פה צנע חמור וכי מאות אלפים התגוררו באוהלים ובמבנים מטים - לנפול שנקראו מעברות , שהעצמאות נתפשה כנס שיש לשמור עליו מכל משמר , וכי בן - גוריון היה ויהיה ראש הממשלה . הסיפור שאספר כאן הוא אישי וכללי בעת ובעונה אחת . ייתכן שעל כתיבתו השפיעו זיכרונותיי הפרטיים , אך הצטרפו אליהם אזכורים כלליים , פרשיות ואירועים בני הזמן והכול נצרף למקשה אחת . זיכרון הוא עניין סובייקטיבי , ולגמרי לא בטוח שזיכרוני מאירוע מסוים שהתרחש בעת הלמידה בגימנסיה , או בשירות בצבא , תואם את זיכרונותיהם של עמיתים שעברו מסלול דומה . הרי כל אחד בונה את עברו על פי זיכרונו והבנתו . נראה לי שהתמזל מזלי : כנער , ולאחר מכן כאיש צעיר , חייתי בתקופה מעצבת , ותרמתי לה גם מעט משלי . משלב מוקדם למדי חיי עברו בצמתים מרתקים של החיים בישראל הצעירה - בנח " ל , בקיבוץ , בעבודה עיתונאית ותרבותית . בספר הזה השתדלתי להעלות על הכתב את התרשמויותיי מתקופה זו ועתה ישפוט הקורא אם הצלחתי הרבה , ואולי רק במקצת . ד " ר מרדכי נאור
|
|