|
|
עמוד:11
הקדמה בפעם הראשונה שביקרתי בישראל , הייתי בן חמש . זה היה ב - , 1965 ואי - אז היו רק שניים וחצי מיליון נפשות בארץ . הביקור הותיר בי זיכרונות מעורפלים של נסיעה מרחובות לירושלים דרך נוף שנראה חשוף ולא מפותח . הוא היה שונה מאוד מיישובי צפון קרוליינה המיוערים להם קראתי בית באותן שנים , אך גם אז , היה מושך באופן יוצא דופן . חמש - עשרה שנים מאוחר יותר עליתי ארצה . זו היתה תחושה של הרפתקה גדולה , וזכות לחבר את חיי לתהליכי הניסוי והטעייה של הבית היהודי השלישי המתהווה . אני עדיין מרגיש כך . בנקודה ההיא , שנת , 1980 כבר היו בארץ 4 מיליון ישראלים . זה היה גידול משמעותי בוודאי - אך עדיין פחות ממחצית אוכלוסיית המדינה כיום . התגייסתי לצה " ל שלושים ושניים ימים אחרי שהגעתי , ולא עבר זמן רב עד שהתחלתי להרהר בדקויות המורכבות של צפיפות האוכלוסין . כחייל בנח " ל , בילינו את רוב זמננו בשטח הפתוח . שטחי האימון של צה " ל , שאינם נגישים לציבור הרחב , נראו רחוקים מאוד מהציוויליזציה . שם למדתי להעריך את יופיין של אדמות צחיחות ומבודדות . כשרצנו במעלה ובמורד הגבעות החרבות , נראה היה כי למרחבים העצומים אין סוף . לאחר תרגילי הסתערות במעלה תלולית מסולעת , זכינו תמיד לנופים מדהימים - או לשמים מלאי - כוכבים . ועדיין , המפקדים שלנו תמיד צעקו עלינו להתפזר , " לפתוח רווחים " ולנצל את המרחבים הפתוחים הללו . הם דאגו שמא ניתפס מקובצים יחדיו , מה שיאפשר לאויב ביום פקודה להפיל בנו חללים רבים בפגז אחד , כפי שקורה בקרבות מפעם לפעם . ככל הנראה , במצבי לחץ , גם חיילים מחוספסים מוצאים נחמה בקרבה לאנשים אחרים . ובכך תמצתה עבורי חוויית החיילות את פרדוקס הצפיפות . למרות שרוב הזמן שהינו בעיקר בערבות פתוחות סחופות - רוח , הצבא היה למעשה החוויה הצפופה ביותר שאי פעם נתקלתי בה . במהלך האימונים ישנו בזוגות : שני סרדינים , דחוסים זה בצד זה בשקי שינה בתוך אוהל סיירים . כשנדחקנו לתוך הנגמ " ש , לעתים קרובות הזכיר לי הדבר את התחרויות מימי נעוריי , בהן ניסו לדחוס מספר שיא של אנשים לדגמי מכוניות שונים . בתוך הרכבים הצבאיים הללו , במשך שעות ואפילו ימים ברצף , תפיסות קודמות בדבר מרחב אישי נשכחו במהרה . הדינמיקה שנוצרה כתוצאה מכך כללה הרבה עצבים , דוחק
|
|