|
|
עמוד:244
פרק ה פסוק טז נפלה עטרת ראשנוּ אוֹי נא לנוּ כיחטאנוּ : נפילת העטרה , היא הכתר , מסמלת את אובדן הכבוד , את ההשפלה , והשוו בדברי איוב : " כבודי מעליי הפשיט ויסר עטרת ראשי " ( יט , ט ) . " עטרה " היא מטאפורה לכבוד , לתפארת , וראו לדוגמא בתקבולת : " עטרת זקנים בני בנים / ותפארת בנים אבותם " ( משלי יז , ו ) . עם זאת אפשר שהעטרה בפסוקנו רומזת גם למי שנשא אותה על ראשו , למלך . לזיקה בין עטרה למלכות ראו לדוגמא : " אמור למלך ולגבירה השפילו שבו כי ירד מראשותיכם עטרת תפארתכם " ( ירמיה יג , יח ) . מגילת איכה אכן מדברת גם במקומות אחרים על גורלו האומלל של המלך ( ב , ט ; ד , כ ) . ר ' אברהם אבן עזרא אומר כי במילים " עטרת ראשנו " הכוונה היא למקדש : " על המקדש מקום השכינה " , וזאת בשל ההקשר - הר ציון , מקום המקדש , הנזכר בהמשך ( פסוק יז ) . בעל מדרש לקח טוב סבור כי העטרה שבה מדובר כאן היא התורה שהושפלה כאשר " נמסרה בידי זרים " , כנראה רמז לתרגומיה לשפות זרות , כגון היוונית , שדעת חכמים לא היתה נוחה מהם . הצירוף " אוי נא " הוא לשון צער וקינה , המצוי פרט לפסוקנו רק בדברי ירמיהו . ראו : " קול בת ציון תתייפח תפרש כפיה אוי נא לי כי עיפה נפשי להורגים " ( ד , לא ) , וכן : " אוי נא לי כי יסף ה ' יגון על מכאובי" ( מה , ג ) . אם לעיל ביקשו המקוננים להטיל את האחריות לסבלם על שכם אבותיהם שחטאו - " אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עוונותיהם סבלנו " ( פסוק ז ) - הרי שעתה הם מכירים בחטאיהם שלהם ומודים בהם . עטרות חתנים וכלות המשנה ( סוטה ט , יד ) מעידה על אירועים היסטוריים כואבים שבעקבותיהם אסרו חכמים שימוש בכלי נגינה או בתכשיטים מפוארים והכול כדי לתת ביטוי לאסונות שאירעו : " בפולמוס של אספסיינוס ( = במלחמה שקדמה לחורבן הבית ) גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס ( = כלי נגינה ) . בפולמוס של טיטוס ( = מלחמת החורבן ) גזרו על עטרות כלות ... בפולמוס האחרון ( = מרד בר כוכבא ) גזרו שלא תצא כלה באפיריון בתוך העיר , ורבותינו התירו שתצא כלה באפיריון בתוך העיר " . במשנה זו דן התלמוד הירושלמי ( סוטה ט , טו ) כשהוא פותח את דבריו בציטוט פסוקנו : " נפלה עטרת ראשנו - אלו הן עטרות חתנים ... ( ו ) אלו הן עטרות כלות ? זו עיר של זהב " , ושם בא הסיפור הידוע על ר' עקיבא שעשה לאשתו עיר של זהב , היינו תכשיט ( אולי כתר ) זהב בדמותה של ירושלים . אוי ואבוי מילת " אוי " באה לא אחת במקרא כקריאה המבטאת כאב , צער , הפתעה , דאגה או אנחה , ופעם אחת היא מופיעה בתקבולת עם מילת " אבוי " שמשמעותה מן הסתם קרובה . " למי אוי למי
|
|