|
|
עמוד:203
( ד ) בשני פסוקים בפרק ה של ספר ישעיה מופיעה מילת " זרים " : " ארמון זרים " ( פסוק ב ) , " שאון זרים " ( פסוק ה ) , ובשניהם הגירסה בתרגום השבעים היא " זדים " . קץ למילה קץ משמעות דומה לזו של קצה , היינו סוף . בפסוקנו מדובר בסוף חיי אדם , במותו , וכך גם במזמור : " הודיעני ה ' קיצי ומידת ימיי מה היא " ( תהילים לט , ה ) . " קץ " יכול לסמן גם את סוף קיומו של עם : " בא הקץ אל עמי ישראל " ( עמוס ח , ב ) , ואף של אדם ובהמה גם יחד : " קץ כל בשר בא לפניי " ( בראשית ו , יג ) . היפוכו של " קץ " הוא " אין קץ " שפירושו הרבה , כמעט ללא גבול , כגון : " הלא רעתך רבה אין קץ לעוונותיך " ( איוב כב , ה ) , ובמדרש שיר השירים רבה ( ו , ד ) נקבע , למשל , כי " אין קץ לגרים " שיצאו עם בני ישראל ממצרים , ודומה כי אין קץ לדוגמאות שניתן להביא לשימוש זה . " קץ " עשוי גם לציין את סופה של תקופה : " ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם " ( בראשית מא , א ) , ומכאן התפתחה משמעות " קץ " כסוף תקופה שמועדו רחוק : " כי עוד חזון למועד ויפח ( = עד ) לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו כי בוא יבוא ולא יאחר " ( חבקוק ב , ג ) , וזו המשמעות של " קץ " גם בכמה מן הפרקים החזוניים של ספר דניאל , כגון : " עד עת קץ " ( דניאל יב , פסוקים ד , ט ) . עם הזמן הצטרפה משמעות נוספת לתיבת " קץ " והפעם היא מציינת משך זמן , תקופה , כפי שהוא , דרך משל , במגילות מדבר יהודה המזכירות " כל קיצי עולמים " ( סרך היחד , דף , 4 שורה - ( 16 היינו כל התקופות , כאשר האחרונה שבהן היא " הקץ האחרון " ( שם , שורה . ( 17 מחברי הספרות האפוקליפטית לדורותיהם חישבו את התקופות , את הקיצין שצריכים לעבור עד בוא הגאולה , וחישובים אלה לא נותרו בלא תגובה ביקורתית : " אמר ר ' שמואל בר נחמני אמר ר ' יונתן : תיפח עצמן ( = לשון קללה ) של מחשבי קיצין שהיו אומרין ' כיוון שהגיע את הקץ ולא בא , שוב אינו בא ' , אלא חכה לו , שנאמר ' אם יתמהמה חכה לו ' ( סנהדרין צז , ע " א - ע " ב ) " . ניסיונות לחשב את הקץ או אפילו לקרב אותו ( בלשון המקורות " דוחקין את הקץ " [ ויקרא רבה יט , ה ]) פרחו מאז ומתמיד בימים של חורבן ואסון לאומי . מדוע חרבה ביתר ? ביתר ( או בשמה המדויק יותר : בית - תר ) , מעוזו האחרון של בר כוכבא , חרבה במהלך המרד סביב שנת 135 לספירה , ועל פי מסורת המשנה ( תענית ד , ו ) אירע הדבר בתשעה באב . בתלמוד הירושלמי ( תענית ד , ה ) ובמדרש איכה רבה לפסוקנו נשאלת השאלה " למה נחרבה ( ביתר )? " ובאה התשובה המפתיעה , שקשה לדעת מה יסודה ההיסטורי : " על שהדליקה נרות אחרי חורבן בית המקדש " , היינו נתנה ביטוי של שמחה לאידה של ירושלים . תשובה זו מלווה בסיפור מפורט על דרכם של בני ירושלים לעשוק את אנשי ביתר שעלו להתפלל בעיר הקודש . בדרכי מרמה החתימו אותם על שטרי מכירה של כרמיהם ובתיהם , וכאשר שבו לעירם התברר להם שאיבדו את כל רכושם , ועל כן נשבעו שיותר לא יעלו ירושלימה . פסוקנו נדרש לסיום הדברים כך ( המקור ארמי ) : ' " צדו צעדינו מלכת ברחובותינו ' - הצרו את דרכו של אותו איש [ ועל כן לא ילך יותר ברחובות ירושלים ] , ' קרב קיצינו ' - הגיעו קיצו של אותו בית , ' מלאו ימינו ' - מלאו ימיו של אותו כרם " . ומסיימים המדרש והתלמוד וקובעים , כי רע ומר היה גם גורלה של ביתר : " אף הם לא יצא טוב להם , שנאמר ' שמח לאיד לא ינקה ' ( משלי יז , ה ) " . יצירה מתוך סדרת חיתוכי עץ בשם " שישה מליון ואחד" ( , ( 1967 מעשה ידי האומן יליד הונגריה וניצול שואה , משה הופמן ( . ( 1983 - 1938 טור הולך וצר של אנשים צועדים לקראת גורלם : מי לימין ומי לשמאל , מי לחיים ומי למוות . צורת הצלוב רומזת על חלקה של הנצרות באירועי השואה .
|
|