|
|
עמוד:200
חלק רביעי / פסוקים יז - כ ציפיות שלא התממשו לעזרת בשר ודם פרק ד פסוק יז עוֹדינוּ ( עודינה ) תכלינה עינינוּ אל עזרתנוּ הבל בצפיתנוּ צפינוּ אל גּוֹי לא יוֹשע : עד כה תיאר המקונן את נוראות המצור והכיבוש מריחוק מסוים , כמעיד ומתעד . בפסוקים יז - כ מתחולל מעבר אל גוף ראשון רבים , אל וידוי קיבוצי . הצרה כבר מתרחשת , האויבים כבר עומדים בשערי העיר , והמקוננים עדיין ( " עודינו " ) נאחזים במשענת קנה רצוץ , מייחלים ( " תכלינה עינינו " , כלומר עינינו לא תוכלנה לראות עוד מרוב בכי וגעגועים ) לעזרת בשר ודם . ביטוי הגעגועים , הציפייה , בלשון " תכלינה " ( השוו לדוגמא " כלו עיניי מיחל לאלוהיי " [ תהילים סט , ד ]) נועד להזכיר לקורא את פסוק יא , שאף בו מילה מאותו שורש : " כילה ה ' את חמתו " . המקוננים לא הבינו כי עונשם בא עליהם מידו של האלוהים , וכי רק עליו יוכלו להשליך את יהבם , ופנו לעזרת בשר ודם . ועוד , לעיל נאמר כי ה ' " לא יוסיף להביטם " ( פסוק טז ) , ואילו הם מביטים כעת בעיניים כלות לכיוון בלתי ראוי . במילים " עזרתנו הבל " - כלומר : עזרה שהיא הבל ( לצורה לשונית זו השוו : " מרכבותיך ישועה " [ חבקוק ג , ח ]) - מכוון המקונן אל מצרים שאינה נזכרת אמנם בשמה , כשם שגם שמו של האויב הנורא , הבבלי , אינו נזכר בקינה זו . עם זאת הרמז אל מצרים ברור , וראו הזכרת " הבל " בקשר לממלכה זו בדברי ישעיה : " ומצרים הבל וריק יעזורו " ( ל , ז ) . הקינה רומזת ככל הנראה למאורע המתועד בספר ירמיה , בדברי ה ' אל הנביא : " ויהי דבר ה ' אל ירמיהו הנביא לאמור . כה אמר ה ' אלוהי ישראל כה תאמרו אל מלך יהודה ... הנה חיל פרעה היוצא לכם לעזרה שב לארצו מצרים . ושבו הכשדים ונלחמו על העיר הזאת ולכדוה ושרפוה באש " ( ירמיה לז , ו - ח , וראו על רקע היסטורי זה ביתר הרחבה במבוא לספר , סעיף ג ) . בשורה הראשונה של הפסוק לא נאמר מפורשות כי הציפייה היתה לעזרתו של אדם , לעזרה צבאית . הדבר מתגלה לקורא בשורה השנייה . הציפייה ( והוא שם עצם יחידאי במקרא ) היא " אל גוי לא יושיע " , ועז " ר ויש " ע היינו הך הם . ראו לקישור בין שני שורשים אלה : " ויעזרם ה ' ויפלטם ... ויושיעם כי חסו בו" ( תהילים לז , מ ) . הבל עם לידתם של קין והבל נדרש שמו של קין בדבריה של חוה : " קניתי איש את ה '" ( בראשית ד , א ) , ואילו לשמו של הבל לא ניתן הסבר . חסרון זה מתברר עם מותו של הבל , בדמי ימיו , ללא זרע , כדברי משורר התהילים : " אדם להבל דמה ימיו כצל עובר" ( קמד , ד ) , ועל פי זה " הבל " הוא כמשב חולף של רוח קלה , שאינו מותיר אחריו סימן . מכאן נובעות משמעויות נוספות של " הבל" כתיאור לכל דבר שאין בו ממש והוא חסר ערך , כגון האלילים , וראו לדוגמא : " מה מצאו אבותיכם בי עוול כי רחקו מעליי וילכו
|
|