|
|
עמוד:188
חלק שלישי / פסוקים יא - טז חורבן העיר ועונשם של ראשיה פרק ד פסוק יא כלהה׳ אתחמתוֹ שפךחרוֹן אַפּוֹ ויצת אשׁ בציּוֹן ותאכל יסוֹדתיה : חלקה השלישי , המרכזי , של הקינה מציין כי ה ' הוא מקור הרעה שבאה על ירושלים . שני הפסוקים המהווים את לב עשרים ושניים פסוקיו של הפרק ( פסוקים יא - יב ) מדברים בכיבוש ירושלים ובהריסתה . הראשון מבין השניים מתמקד בחלקו של ה ' בהבאת האסון . ה ' כילה את חמתו , היינו שפך את כולה עד תום ( הפועל שפ " ך אכן מופיע בצלע השנייה , ולקשר בין שפ " ך לחמה ראו עוד בפירוש לפרק ב , ד ) . דוגמא נוספת לקשר בין כל " ה וחמה ראו : " כי אני ה ' דיברתי בקנאתי בכלותי חמתי בם " ( יחזקאל ה , יג ) . החמה בוערת כאש ( " וחמתו בערה בו " [ אסתר א , יב ]) , ואף " חרון אפו " , כעסו של האלוהים , הוא ביטוי לבעירה באש , כגון " לשפוך עליהם זעמי כל חרון אפי כי באש קנאתי תאכל כל הארץ " ( צפניה ג , ח ) . ראשית השורה השנייה אכן מזכירה את האש : " ויצת אש בציון " . ה ' בכבודו ובעצמו - ולא האויב הבבלי - הוא שהבעיר אותה , וזו אוכלת את העיר עד יסודותיה ( ושימו לבכם למשחק המילים שבין " כילה" ל " ותאכל " ) . לצירוף אכ " ל ו " אש " ראו למשל : " כאש אוכלת בראש ההר " ( שמות כד , יז ) . האש שורפת את העיר עד תום , עד שלא יוותר ממנה שריד ולא יוודע כי במקום זה נצבה בעבר עיר . במזמור קלז בתהילים קראו בני אדום להריסת ירושלים : " ערו ערו עד היסוד בה " ( פסוק ז ) , ואילו כאן , כאמור , מיוחס החורבן הגמור , עד היסוד , לה ' . לנבואת חורבן על עיר אחרת , על שומרון , המזכירה אף היא את חשיפת יסודותיה , ראו : " והיגרתי לגי ( = לגיא ) אבניה ויסודיה אגלה " ( מיכה א , ו ) . חסדי האל בשריפת ירושלים במדרש דברים רבה ( מהדורת ליברמן , ואתחנן ) מובא דו - שיח בין משה לאלוהים שעניינו בקשת משה להיכנס לארץ ( המקור רובו ארמי ) : " אמר לו משה : ' אכנס ואבנה את המקדש ' . אמר לו : ' אם אתה בונה אותו - לא יחרב ' . אמר לו משה : ' והרי ראוי הוא שלא יחרב ! ' אמר לו הקדוש ברוך הוא : ' ואם אינו חרב , אני מכלה את בניי , שהן עתידין לחטוא לפניי ולהכעיס אותי ולעבוד עבודה זרה ... [ מוטב ש ] אני מתיש חמתי בביתי ומחריבו , ואין בניי מתכלין ' , שכן כתיב ' כילה ה ' את חמתו ... בציון '" . הרעיון כי הריסת מיבנה , חשוב ככל שיהיה , כתחליף לפגיעה בנפשות מוצא לו ביטוי גם במדרשים אחרים , כגון דרשת שמות רבה ( לה , ד ) על תיבת " למשכן " שבפסוק " ועשית את הקרשים למשכן " ( שמות כו , יח ) . ניתן לקרוא מילה זו בטכסט חסר ניקוד כ " למשכן " ( כלומר : למשכון , נכס המשועבד כערובה להחזר חוב או מילוי משימה אחרת ) . וכך נמצא במדרש : " לא היה צריך לומר אלא ' ועשית את הקרשים משכן ' , מהו ' למשכן ' ? אמר ר ' הושעיא : על שום שהוא ( = המשכן , המקדש ) עומד למשכון , שאם נתחייבו שונאיהם של ישראל ( = לשון נקייה והכוונה לעם ישראל ) כליה - יהא מתמשכן עליהן " . מה שנראה אפוא כאסון נורא , שריפת המקדש , מתבאר כך כביטוי לרחמי האל על בניו וחסדיו עמהם ; הוא פוגע במשכון אך לא בבעליו . פסק דינו של מצית אש שמימי התלמוד ( בבא קמא ס ע " ב ) מספר על שני חכמים , רב אמי ורב אסי , שישבו לפני מורם , ר ' יצחק נפחא , וביקשו ממנו לומר דברי
|
|