|
|
עמוד:185
חרב החרב היתה כלי המלחמה השכיח ביותר בתקופת המקרא , ולפיכך תיבת " חרב " אף נרדפת בכמה פסוקים ל " מלחמה " , כגון : " לא ישא גוי אל גוי חרב / ולא ילמדו עוד מלחמה " ( ישעיה ב , ד ) , וכן : " מתייך בחרב יפולו וגבורתך במלחמה " ( שם ג , כה ) , וראו גם הצירופים שבהם ניתן להחליף " חרב " ב " מלחמה " : " שבויות חרב" ( בראשית לא , כו ) , " פליטי חרב " ( ירמיה מד , כח ) , " שרידי חרב" ( שם לא , ב ) , ובפסוקנו " חללי חרב " . בעידן המקראי נודעו שני סוגי חרבות . בפסוקנו מדובר בחרב לדקירה , ולה " שני פיות " ( שופטים ג , טז ) , היינו ששני צדיה מושחזים וחדים , והיא מכונה " חרב פיות " ( משלי ה , ד ) או " חרב פיפיות " ( תהילים קמט , ו ) . החרב האחרת היא החרב המכה , ומכאן הצירוף להכות בחרב , כגון : " את אוריה החיתי היכית בחרב" ( שמואל - ב יב , ט ) . לחרב זו פה אחד בלבד , ומכאן הביטוי " לפי חרב " ( יהושע י , כח ) . כיוון שיש לחרב " פה " הריהי מתוארת כאוכלת ( כגון שמואל - א יא , כה : " כזה וכזה תאכל החרב " ) , ומכאן גם שמה האחר : " מאכלת " ( כגון בראשית כב , ו ) . לפי דימוי זה פיה של החרב השלופה הוא מוכן לאכילה , כלומר פתוח , וראו : " חרב פתוחה לטבח " ( יחזקאל כא , לג ) , וזה הטעם לכינוי נוסף שלה : " פתח " או " פתיחה " ( ראו מיכה ה , ה ) . על פי חזון אחרית הימים של ישעיהו יושמדו כלי המלחמה עם בוא השלום ובמקומם יווצרו כלים לעבודת האדמה : " וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות " ( ב , ד ) , אך הנביא יואל , השואף לנקם באויבי ישראל , מהפך את היוצרות ואומר : " כותו אתיכם לחרבות ומזמרותיכם לרמחים " ( ד , י ) . שילוב בין החרב לכלי החקלאות רואים אנו בסמלו של הנח " ל , נוער חלוצי לוחם , הוא סמל המגל והחרב . בין מוות בחרב למוות ברעב התלמוד ( בבא בתרא ח ע " ב ) דן בדברי האלוהים לירמיהו : " כה אמר ה ' אשר למוות למוות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי " ( טו , ב ) , וקובע כי " כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו " , רוצה לומר שהפסוק עוסק באסונות מן הקל יותר אל הכבד ממנו . מוות בחרב נורא יותר ממוות בנסיבות טבעיות , ואילו מוות ברעב נורא ממוות בחרב ( ופסוקנו מובא כראיה לכך ) , כיוון שמוות ברעב הוא איטי וסבלו רב , אך נורא מכולם הוא השבי , שהנופלים בשבי גם מתים בחרב וברעב . מדרש איכה זוטא לפסוק מקנה לביטוי " חללי רעב " משמעות אחרת כשהוא מספר מעשה נורא שאירע בשעת המצור על ירושלים : " מעשה באישה אחת שהיו לה שלושה בנים , והלכו שני בניה למלחמה . נטלה את בנה שהיא מניקה ובישלתו בקדרה . כשהם ( = שני האחים ) אוכלים הכירו ידי אחיהם , עלו לגג ונפלו ומתו , ועליהם מקונן ירמיהו ' טובים היו חללי חרב מחללי רעב '" . התאבדותם של האחים - שאכלו בשל הרעב את בשר אחיהם ( וראו להלן , עמוד - ( 186 אף היא בבחינת " חללי רעב " . והוא הדין בקבוצה אחרת של " חללי רעב " בירושלים : " מה היו עושין להם ( = האויבים )? היו מביאים גדיים וצולין אותן במערבה של עיר והיה אותו הריח מפעפע בהם ( = חודר לגופם ומעביר אותם על דעתם ) והיו מתים , לקיים מה שנאמר ' שהם יזובו מדוקרים מתנובות שדי '" ( מדרש איכה רבה לפסוק ) . כאן הוקנתה לאות מ " ם של " מתנובות " משמעותה כמ " ם הסיבה . קינה על קהילות צפון אפריקה וספרד במאה השתים - עשר השתלטה קבוצה מוסלמית קנאית ( הידועה בשם המווחידון ) על צפון אפריקה ולאחר מכן גם על ספרד המוסלמית . הם תבעו , בין השאר , מן הקהילות היהודיות להתאסלם , ואם לא - דינן מוות . רבים נמלטו מעריהם ( ונראה שהוא הרקע להחלטת הרמב " ם ומשפחתו לעזוב באותה תקופה את קורדובה ) , אחרים התאסלמו למראית עין , אך רבים גם קידשו שם שמים והוצאו להורג . על כך חיבר ר ' אברהם אבן עזרא ( בשנת , 1147 שנת פלישת המווחידון לספרד ) קינה שראשיתה במילים " אהה ירד עלי ספרד רע מן השמים " ( ספר הדמעות , א , עמ ' קלב - קלד ) . במהלכה הוא מקונן על מוראות אותם ימים ומונה אחת לאחת ערים שונות , בחצי האי האיברי וכן בצפון אפריקה , כגון מרקש , פאס ותלמסן , שבהן נפגעו היהודים . ובין השאר הוא אומר ( ורומז אל פסוקנו ) : " ועיר מלוכה והנבוכה / מראכס המיוחסה // עלי יקרים מדוקרים / עין אויב לא חסה // אהה אפס קהל פאס / יום ניתנו למשיסה // ואי חוסן קהל תלמסן / והדרתה נמסה " .
|
|