|
|
עמוד:174
פרק ד פסוק ד דבק לשׁוֹן יוֹנק אלחכּוֹ בצמא עוֹללים שא ֲלוּ לחם פרשׂ אין להם : עתה יתמקד המקונן בסבלם של הפעוטות שנזכרו בפסוק הקודם , בלא להיזקק עוד למטאפורות ולדימויים . כיוון שהאמהות אינן מיניקות ( בניגוד לתנים , פסוק ג ) , ה " יונקים " - כינוי המבטא את גילם ואת חוסר האונים של התינוקות ( השוו לעיל ב , יא ) - אינם יונקים , אלא סובלים בצמא . להידבקות הלשון אל החך בצמא , השוו : " יבש כחרש כחי ( צריך להיות : " חכי " , שיבוש בשל שיכול אותיות ) ולשוני מודבק " ( תהילים כב , טז ) . המדבר הצחיח שנזכר בפסוק הקודם עוד מעצים את תחושת הצמא . לצמא במדבר ראו לדוגמא את המסופר על בני ישראל וקורותיהם בדרכם ממצרים ארצה כנען , כגון שמות יז , ג ועוד . ומצמא לרעב : " עוללים שאלו לחם " ( תנו דעתכם לריבוי צלילי העיצור למ " ד ) . " עוללים " בהקשר זה אינם יונקים ( אף ש " עלות " הן מיניקות [ כגון תהילים עח , עא ]); " עולל " כאן הוא ילד קטן שיש כבר ביכולתו לדבר ולבקש לחם , היינו מזון , כדי למלא את רעבונו . שלא כיונק , הפסיבי , העולל מודע אפוא למצבו , משמיע את קולו , אך לשווא . לצירוף " עולל ויונק " ראו גם לעיל ב , יא . האמהות נטשו את ילדיהן , ולפיכך אין מי שיושיע אותם ויפרוש ( = יפרוס ) להם לחם . הפורש הוא הבוצע את הלחם לפרוסות , וראו : " הלוא פרוס לרעב לחמך " ( ישעיה נח , ז ) , וגם זה המושיט אותו בידו , וראו : " כפה פרשה לעני וידיה שילחה לאביון " ( משלי לא , כ ) . לשון דבקה מדרש איכה רבה לפסוק יודע לספר כי " אמת המים באה מעיטם ( = מעין באזור בריכות שלמה ) , פעם אחת עמדו הסוקרים ( = הקנאים שבירושלים ) והחריבוה , והיה אחד מהם ( = מיושבי ירושלים ) נוטל את בנו והולך לאמת המים , מבקש לשתות ולא היה מוצא לשתות , והיה התינוק מדבק לשונו אל אמת המים " , ולפי זה לא רק האמהות ( כאמור בפסוק הקודם ) אלא אף האבות לא יכלו להושיע את ילדיהם הצמאים . בפסוקים אחרים מבטאת דבקות הלשון חוסר יכולת לדבר . כך אומר אלוהים ליחזקאל : " ולשונך אדביק אל חיכך ונאלמת ולא תהיה להם לאיש מוכיח כי בית מרי המה " ( ג , כו ) . ובדומה בדברי איוב , המתאר את הכבוד שניתן לו בעבר והמציין כי אפילו הנכבדים לא השמיעו קול בנוכחותו : " שרים עצרו במילים וכף ישימו לפיהם . קול נגידים נחבאו ולשונם לחיכם דבקה " ( כט , ט - י ) . גולי בבל , הנשבעים לזכור את ירושלים , נשבעים בשבועה זו : " תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי " ( תהילים קלז , ו ) . פסוק זה נעשה בספרות חז "ל יסוד לקביעה כי בכל אירוע שיש עמו שמחה צריך גם לזכור את
|
|