|
|
עמוד:170
פרק ד פסוק ב בני ציּוֹן היקרים המס ֻלאים בפז איכה נחשבוּ לנבלי חרשׂ מעש ׂה ידי יוֹצר : פסוק ב הוא פתרונה של החידה שבפסוק א . החזרה על המילה " איכה " בפסוקנו - מלבד חיזוק יסוד העצב שבקינה זו - מדגישה את הזיקה בין החידה לפתרונה . " בני ציון " ( והוא ביטוי המצוי גם במקומות אחרים כגון יואל ב , כג ותהילים קמט , ב ) נמשלו בפסוק הקודם ל " אבני קודש " , ויש לתת את הדעת לדמיון הצלילי שבין " אבני " ו " בני " . תוארם של הבנים , " היקרים " , הולם גם אבנים טובות , וראו לדוגמא : " אבן יקרה " ( מלכים - א י , ב ) . המשך הפסוק , " המסולאים בפז " , מוסיף על שני הכינויים שנזכרו בפסוק הקודם ( וראו בפירוש שם ) עוד כינוי לזהב - " פז " . " מסולאים " פירושו : מוערכים , כלומר עומדים להשוואה לשם קביעת ערכם . ראו האמור על החכמה בתקבולת שבאיוב כח , טז - יז : " לא תסולה בכתם אופיר בשוהם יקר וספיר / לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז " . ערכם של בני ציון הוא אפוא כערכה של היקרה שבמתכות . הקביעה כי ערכם של בני ירושלים כערך הזהב מעוררת את הקורא להשוות את הדברים עם תיאור גופו של הדוד בשיר השירים , פרק ה : " ראשו כתם פז " ( פסוק יא ) , " ידיו גלילי זהב ממולאים בתרשיש " ( פסוק יד ) , " שוקיו עמודי שש מיוסדים על אדני פז " ( פסוק טו ) . בהמשך הקינה ( במיוחד בפסוקים ז - ח ) תתבקש השוואה זו ביתר שאת . בחידה הונגד מעמדן המקודש של " אבני קודש " בעבר עם מצבן בהווה , כשהן מושלכות " בראש כל חוצות " ; בפתרון החידה מובע ניגוד בין " מסולאים בפז " של העבר לבין ההווה : " נחשבו כנבלי חרש " , היינו : נדמו בעיני המתבונן בהם כחפצים פחותי ערך . דברים דומים מצאנו בקינה שומרית על העיר אור שבה נאמר בין השאר על אנשי העיר : " עמה , לא כלי חרס המה - [ איכה ] מילאו את החוצות " , רוצה לומר : אף שאין הם כלי חרס , גורלם היה כגורל כלים כאלה כשנופצו לרסיסים . הנבל הוא כלי קיבול , מיכל עשוי חרש , וראו ירמיה מח , יב : " וכליו יריקו ונבליהם ינפצו " . המילה " נבל" מעוררת אסוציאציה ל " נבלה " ( כגון ירמיה ז , לג ) , רמז למותם של בני ציון ולגופותיהם המושלכות ברבים . אזכור החומר ממנו עשויים הכלים , " חרש " ( = חרס ) , מדגיש את שבריריותם , את ארעיותם ואת ערכם המועט בשל מוצאם מן האדמה ( ראו ישעיה מה , ט : " הוי רב את יוצרו חרש את חרשי אדמה " ) . סיום פסוקנו , " מעשה ידי יוצר " ( השוו " מעשה ידי חרש " [ ירמיה י , ג ]; " מעשה ידי אומן " [ שיר השירים ז , ב ]) , אכן רומז לכך שבני האדם , ובני ציון בכלל , נבראו ביד האלוהים , היוצר . על יחסי האלוהים ובני האדם כיחסי יוצר וכלי חרס ראו גם : " הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל " ( ירמיה יח , ו [ וראו עוד להלן ה , ט ]) , ומתבקשת כמובן גם השוואה אל מעשה בריאת האדם : " וייצר ה ' אלוהים את האדם עפר מן
|
|