|
|
עמוד:134
חלק שני / פסוקים יט - לט המקונן מודע לחסדי ה ' ומייחל להם פרק ג פסוקים יט - כא פסוק יט : זכר עניי וּמרוּדי לענה וראשׁ : פסוק כ : זכוֹר תזכּוֹר ותשׁוֹח ( ותשיח ) עלי נפשי : פסוק כא : זאת אָשיב אל לבי על כן אוֹחיל : פסוק יט : זה עתה הזכיר המקונן את שם האלוהים ( פסוק יח ) , וכבר הוא פונה אליו בתפילה , הפותחת בצורת הציווי " זכור " , והשוו להלן ה , א : " זכור ה ' מה היה לנו הביטה וראה את חרפתנו " . גם בפסוקנו מקוה המקונן כי עליבותו תעורר עליו את רחמי האלוהים . בראש החלק השני של הקינה חוזר הדובר , על ידי הזכרת עוניו , אל ראש חלקה הראשון , שבו נאמר : " אני הגבר ראה עוני " . לצירוף " עוני " ו " מרודים " ( מילה שפירושה השפלה או חוסר בית ונדודים ) ראו גם לעיל א , ז : " זכרה ירושלים ימי עוניה ומרודיה " . דומה כי בלשון " ומרודי " יש גם רמז נסתר ללשון " מרורים " , וראו לעיל , פסוק טו : " השביעני במרורים הרווני לענה " . " לענה " נזכרת גם בפסוקנו ולצידה " ראש " , והוא צמח רעלי ( , ( Conium maculatum הנזכר יחד עם הלענה גם בפסוקים נוספים , כגון בפסוק המדבר על האנשים החטאים שבעם ישראל ומגדירם כ " שורש פורה ראש ( = רוש ) ולענה " ( דברים כט , יז ) , והשוו עוד אל התקבולת שבדברי עמוס : " כי הפכתם לראש משפט / ופרי צדקה ללענה " ( ו , יב ) . האלוהים מתבקש אפוא לזכור את הימים המרים שעברו על המקונן . התרגום הארמי - המבקש למנוע את המחשבה שהאלוהים הוא שהרע למקונן - מוסיף כמה מילים בסיום הפסוק וקובע כי השקאת המקונן בלענה וברעל היא מעשה שונאיו . פסוק כ : המקונן מצפה שה ' יזכור , כלומר יתן את דעתו עליו ועל סבלו , ומוסיף ואומר כי גם הוא - ובעצם נפשו שלו , שנתרחקה מן השלוה ( כאמור לעיל , פסוק יז ) - זוכרת ושחה , מתכופפת , תחת משא הזיכרון והמודעות לסבל . לפי זה " זכור תזכור " יתפרש הן כפנייה לאלוהים והן כציון למצבה של הנפש . וראו פסוק דומה המקשר בין נפש להשתוחחות : " כי שחה לעפר נפשנו " ( תהילים מד , כו ) , וכן פסוקים נוספים שבהם גם עניין של זכירה : " אלה אזכרה ואשפכה עליי נפשי ... מה תשתוחחי נפשי ותהמי עליי" ( שם מב , ה - ו ) . צורת הכתיב " ותשיח " נגזרת מן השורש שו " ח , בבניין קל , ואילו צורת הקרי , " תשוח " , נובעת מן השורש שח " ח . בין כך ובין כך , משמעות הדברים היא אחת . התרגום הארמי מבין את ראשית הפסוק כמדברת רק על נפשו של המקונן ולא כפנייה לאלוהים . היא , הנפש , זוכרת את סבלה ( הנזכר גם בפסוק הקודם ) ועל כן היא מתפללת ( " תצלי " ) . לפי זה " תשוח " / " תשיח" הוא מלשון שיחה , דיבור , כפי שמצאו המדרשים בדברי הפסוק " ויצא יצחק לשוח בשדה " ( בראשית כד , סג ) ראיה כי יצא להתפלל ( ברכות כו ע " ב ) . פסוק כא : והנה , למרות נמיכות רוחו , מתעשת המקונן ומשיב אל לבו , כלומר מהרהר בגורלו ומבין אותו . לדוגמאות אחרות להשבה אל לב ראו : " והשיבות אל לבבך כי ה ' הוא האלוהים " ( דברים ד , לט ) ,
|
|