|
|
עמוד:133
פסוק יח : כהמשך לדברי הסיום של חלקה הראשון של הקינה מביע המקונן את תגובתו המילולית הפותחת בתיבת " ואומר " ( בין שזו נאמרה בפיו ממש ובין שהיתה רק מחשבה שעלתה בלבו ) . כוונת הדברים לומר שתגובתו של המקונן שגויה היתה , ולא יחלוף זמן רב עד שיווכח בטעותו . כך , למשל , מעיד הנביא ישעיהו : " ואומר אוי לי כי נדמיתי ( = ירדתי לדומה , לשאול ) כי איש טמא שפתיים אנכי ... כי את המלך ה ' צבאות ראו עיניי " ( ו , ה ) , ואז מודיע לו השרף כי מחשבתו שגויה היא והוא לא יאבד : " וסר עוונך וחטאתך תכופר " ( שם , פסוק ז ) . בשל סבלו המתמשך של המקונן מידו של ה ' , סבר כי האלוהים לא יהא לו עוד למקור של " נצח " , של תקוה , וראו : " ואוריד לארץ נצחם " ( ישעיה סג , ו ) , היינו אמנע מהם כל תקוה , ובפסוקנו נרדף " נצח" ל " תוחלת " , מילה שהיא עצמה נרדפת לתקוה : " תוחלת צדיקים שמחה / ותקוות רשעים תאבד " ( משלי י , כח ) . דווקא כאשר המקונן נואש מאלוהיו הוא מזכיר אותו במפורש , והעלאת שמו בפיו או במחשבתו תביא עמה מהפך בהלוך רוחו , דבר שיבוא לידי ביטוי בחלקה השני של הקינה . חצץ החצץ - אבנים קטנות ( כהגדרתן בתקופתנו : לא גדולות מ - 57 מ " מ ) , רסק סלעים - משמש כיום במלאכת הבניין ולסלילת דרכים . שמו גזור מן השורש חצ " ץ שמשמעותו כמו קצ " ץ , חת " ך , כגון : " ומספר חדשיו חוצצו " ( איוב כא , כא ) , היינו קוצצו , וזו גם משמעות הפועל באכדית . החצץ נזכר במקרא רק בפסוק אחד נוסף על פסוק טז בקינתנו : " ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיהו חצץ " ( משלי כ , יז ) , רוצה לומר כי השקרן או החנפן נהנה ממעשהו אך יבוא בסופו של דבר על עונשו . המדרש ( איכה רבה , מהדורת בובר ) מקנה לעניין החצץ משמעות קונקרטית ומספר : " כיוון שגלו [ ישראל ] היה אחד מהם מבקש ללוש עיסתו ולא היה יודע במה ללוש , והיה חופר גומץ ( = בור קטן ) בארץ ולש עיסתו בתוכה , והיא מתגבלת בצרורות ( = מתערבת באבנים קטנות ) , וכשהיה נותנה לתוך פיו היו שיניו קהות , לקיים מה שנאמר ' ויגרס בחצץ שיניי '" . עשרת הרוגי מלכות מסורות ספרותיות רבות מספרות על עשרה חכמים גדולים , שהוצאו להורג בידי הרומאים בשנים שלאחר חורבן בית המקדש וסביב מרד בר כוכבא , כשהמפורסם שבהם הוא ר ' עקיבא . שאלת מהימנותה ההיסטורית של המסורת העסיקה חוקרים רבים - שכן לא כל החכמים הנזכרים בה חיו באותה תקופה - אך רושמה של המסורת היה חזק מכול , והיא הפכה לאבן יסוד בתולדות המסורות על קידוש השם בעם ישראל . בין השאר מסופר בה על הריגתם של נשיא הסנהדרין , רבן שמעון בן גמליאל , ושל הכהן הגדול , ר ' ישמעאל , בלשון זו ( כנוסח אבות דרבי נתן , נו " ב , מא ) : " בא אספקלטור ( = התליין ) להתיז ראשו של רבן שמעון . אמר לו ר' ישמעאל : לא כן , אני גדול ממנו שאני כהן גדול בן כהן גדול , בוא והתיז ראשי תחילה . אמר רבן שמעון בן גמליאל : לא כן , שאני גדול ממנו . אמר לו : במה את גדול ממנו ? אמר לו : שאני נשיא ובן נשיא . בא אספקלטור והתיז ראשו של רבן שמעון בן גמליאל , והיה ר ' ישמעאל מגפפו ומנשקו ובוכה ואומר : הפה שהיה עסוק בתורה הרי הוא מלא חצץ , שנאמר ' ויגרס בחצץ שיניי הכפישני באפר " . סיפור עשרת הרוגי מלכות מצוי גם בפיוט " אלא אזכרה" הנאמר כחלק מן הקינות לתשעה באב בנוסח עדות המזרח . חייל גרמני בועט ביהודי השרוע על הקרקע , וולוצלבק ( פולין ) . הצלם אינו ידוע .
|
|