|
|
עמוד:144
פרק ג פסוקים לד - לו פסוק לד : לדכא תחת רגליו כל א ֲסירי אָרץ : פסוק לה : להטּוֹת משפט גבר נגד פני עליוֹן : פסוק לו : לעות אָדם בריבוֹ א ֲדני לא ראָה : פסוק לד : שלושת פסוקי האות למ " ד פותחים בצורת מקור , " לדכא " , " להטות " , " לעוות " , ושלושתם ממשיכים את הקביעה שבפסוק לג : גם דיכוי " אסירי ארץ " איננו פרי גחמתו של האלוהים , אלא עונש הראוי להם על חטאיהם . אלוהים הוא הגורם אפוא לעינוים - דיכוים של " כל אסירי ארץ " , כל מי שהוענשו על ידו . לנרדפות בין ענ " ה ( שבפסוק הקודם ) לבין דכ " א , ראו : " עמך ה ' ידכאו / ונחלתך יענו " ( תהילים צד , ה ) . נראה שבביטוי " אסירי ארץ " ישנו גם רמז אל דרי השאול , וראו את הביטוי " ארץ תחתית " ( יחזקאל לא , יד ) המקביל אל " שאול תחתית " ( דברים לב , כב ) , והם הם המדוכאים - רמוסים תחת רגלי האלוהים . אגב : דיכוי , רמיסה תחת רגלי אדם , הוא גם ביטוי של השפלת אויבים מנוצחים , כגון האמור באויבי המשורר : " אמחצם ולא יוכלו קום יפלו תחת רגליי " ( תהילים יח , לט ) . מצבם של האסירים הנזכרים בפסוקנו דומה אפוא למצבו של המקונן , כפי שזה עוצב בחלקה הראשון של הקינה : " הכפישני באפר " ( פסוק טז ) , כלומר הורידני מטה עד עפר . מדרש איכה רבה לפסוק ( מהדורת בובר ) , המתקשה ככל הנראה בייחוס מעשי אכזריות שכאלה לאלוהים , קובע כי הפסוק מדבר בנבוכדנאצר הרשע , שהיה עושה בבני אדם ככל אשר רצה ( ראו דניאל ה , יט ) . פסוק לה : פסוק זה ממשיך את הרעיון של קודמיו : האלוהים התיר להטות משפט , ואף זאת עשה כעונש על חטא . הכינוי " עליון " לאלוהים ממחיש את הניגוד שבין מקומו במרומים לבין מקומם של המדוכאים בארץ , המושפלים עד עפר . הטיית משפט היא עיוותו , הסטתו מן הצדק והאמת , וראו : " לא תטה משפט אביונך בריבו " ( שמות כג , ו ) . אכן , הטיית המשפט בידי אויבו של החוטא אינה נסתרת מעיני האלוהים ; אדרבא , היא מתרחשת נגד פניו , היינו לנגד עיניו ( ראו ישעיה ה , כא : " הוי חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבונים " ) ובהסכמתו . פסוק לו : פסוק זה חוזר על הרעיון של קודמו , כדי להדגישו , והוא מנוסח כשאלה רטורית : האפשר שהאלוהים לא ראה את עיוות דינו של האדם ? והתשובה שלילית . הוא ראה גם ראה , אך התיר זאת . " לעוות אדם בריבו " פירושו לעוות את ריבו , את משפטו , של האדם , שכן " ריב " הוא פעמים רבות " משפט " , כגון : " עד אשר יריב ריבי ועשה משפטי " ( מיכה ז , ט ) . לעיוות משפט ראו לדוגמא איוב לד , יב : " אף אמנם אל לא ירשיע ושדי לא יעוות משפט " . לשון עיוות הופיעה כבר בתיאור סבלו של המקונן בחלקה הראשון של הקינה : " נתיבותיי עיווה " ( פסוק ט ) .
|
|