|
|
עמוד:143
עולם - זמן או מקום ? " עולם " במקרא הוא מושג של זמן . כאשר הוא מתייחס אל העבר , משמעו ימים רחוקים שחלפו זה מכבר , כגון : " ואתה בית לחם אפרתה ... ממך לי יצא להיות מושל בישראל ומוצאותיו מקדם מימי עולם " ( מיכה ה , א ) , או : " אל תסג גבול עולם ( = גבול שנקבע בימים קדומים ) אשר עשו אבותיך " ( משלי כב , כח ) . לעיתים תופיע המילה " עולם " עם קידומת , כגון : " בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם " ( יהושע כד , ב ) , או : " הנביאים אשר היו לפניי ולפניך מן העולם " ( ירמיה כח , ח ) . כאשר מתייחס המושג " עולם " אל העתיד משמעו עד קץ , לנצח , לתמיד : " חסדי ה ' עולם אשירה לדור ודור אודיע אמונתך בפי" ( תהילים פט , ב ) , " זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור " ( שמות ג , טו ) . יש והמושג ישמש בפסוק אחד לעבר ולעתיד גם יחד : " מעולם עד עולם אתה אל " ( תהילים צ , ב ) . היה מי שביקש למצוא בפסוק אחד במקרא את המשמעות של עולם במובן הפיסי , תבל , וזאת בדברי קהלת : " ראיתי את הענין אשר נתן אלוהים לבני האדם לענות בו . את הכול עשה יפה בעיתו גם את העולם נתן בלבם מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלוהים מראש ועד סוף " ( ג , י - יא ) . התרגום הלטיני מתרגם כאן " עולם " בתיבת mundus ( כלומר במשמעות הפיסית ) , ורש " י מפרש : " גם את חכמת העולם ( = הכרת העולם וטבעו ) אשר נתן בלב הבריות , לא נתן האל בכל אחד ואחד , זה קצת וזה קצת , כדי שלא ימצא האדם את כל מעשה הקב " ה לדעת אותו " , אך ר ' אברהם אבן עזרא קובע בפירושו לפסוק נחרצות : " ומילת ' עולם ' בכל המקרא לא מצאנוה כי אם על זמן ונצח " . בתקופת בית שני כבר מופיע המושג במשמעות של תבל , כך בבן סירא : " מעט נפשך מכל גדולת עולם ( = תהילה ) ולפני אל תמצא רחמים " ( ג , יח ) , ומשמעות זו רווחת בלשון חז " ל , החל במשנה - " בעשרה מאמרות נברא העולם " ( אבות ה , א ) , " בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם " ( שם ה , כב ) - וכלה בספרותם העניפה ואף בסידור התפילה . כך , למשל , מטבע הברכה " ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם " או הביטויים " אומות העולם " ו "תיקון עולם " . לעיתים דומה שמושגי הזמן והמקום מתערבים זה בזה , כגון בהצגת " העולם הזה " אל מול " העולם הבא " . האם הכוונה לשתי תקופות היסטוריות עוקבות או שמא לשני יקומים פיסיים בו - זמניים , או שמא לזה ולזה גם יחד ? אל תצא בצבאותינו הפסוק " הלא אתה אלוהים זנחתנו ולא תצא אלוהים בצבאותינו" ( תהילים ס , יב ) עניינו בתלונתם של המתפללים על שאינם זוכים לסיוע ולעזרה האלוהיים שהם כה זקוקים להם . והנה , במדרש איכה רבה ( ב , ד ) - שהוא אחד המקורות החשובים המספרים את סיפור מרד בר כוכבא ( או בשמו המקורי : בר כוזיבא ) - זוכה פסוק זה לפירוש מנוגד . את מנהיג המרד מתאר המדרש כבעל גוף , מי " שהיה מקבל אבני בליסטרא באחד מארכובותיו ( = ברכיו ) וזורקן והורג מהן ( = מן הרומאים ) כמה נפשות " , אדם שדרש מאנשי צבאו לקטוע את אחת מאצבעות ידיהם כדי להוכיח את עוז רוחם , אדם שבטח יתר על המידה בכוחותיו , עד ש " בשעה שהיו יוצאין למלחמה היו אומרים לאלוהים : ' לא תסעוד ולא תסכיף ' ( = אל תסייע ואל תבייש ) , הדא הוא דכתיב ( = זה הוא שכתוב ) ' הלא אתה אלוהים זנחתנו ולא תצא אלוהים בצבאותינו '" . הביטחון העצמי של האדם הביאו להעז פניו כלפי האלוהים ולתבוע ממנו שלא יתערב , לא לטוב ולא למוטב , לא מדובשו ולא מעוקצו , והפסוק מתפרש אפוא מחדש , כבקשה שלא יצא האלוהים עם הצבאות הלוחמים . העיסוק המרובה יחסית במרד בר כוכבא במסגרת מדרש איכה רבה נובע מהיותו של מדרש זה , כאמור לעיל לא אחת , מעין כלי קיבול לתיאור טרגדיות שונות שעברו על עם ישראל סביב שני החורבנות . בול בסדרת מועדים לשמחה תשכ " ב , מעשה ידי אשר קלדרון ( יליד שנת . ( 1929
|
|