|
|
עמוד:110
פרק ב פסוק יח צעק לבם אל א ֲדני חוֹמת בת ציּוֹן הוֹרידי כנחל דמעה יוֹמם ולילה אַל תתני פוּגת לך אַל תדם בת עינך : במלים הפותחות את הפסוק חל , כפי הנראה , שיבוש במהלך העתקתו . פסוק זה - כפי שמעיד המשכו בפסוק הבא - הוא פנייה לירושלים לקונן , ולפיכך ראוי לגרוס : " צעקי לך " במקום " צעק לבם " . על " צע "ק ל / אל " , שהוא ביטוי למצוקה ובקשת עזרתו של האלוהים , ראו למשל : " ונצעק אל ה ' וישמע קולנו" ( במדבר כ , טז ) . במקרא לא מצאנו דוגמא נוספת לצעקת לב ( אלא צעקה מכאב לב , בישעיה סה , יד ) , ועובדה זו תומכת בהצעה לקרוא " צעקי לך " . אין להתפלא על כך שהפנייה מופנית אל החומה ההרוסה , שהרי כבר שמענו על אבלה : " ויאבל חל וחומה יחדיו אומללו " ( פסוק ח ) . אם אבנים בוכות , מורידות דמעה יומם ולילה , ללא הפסק ( השוו ירמיה ח , כג : " מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי " ) , יסיק הקורא עד מה גדולים שברם ובכים של בני האדם . שפעת הדמעות מדומה ל " נחל " , ויש להזכיר כי את אסונה של ירושלים דימה המקונן בראשית פנייתו אליה לים : " כי גדול כים שברך " ( פסוק יג ) . הקריאה לבכות ללא הרף נכפלת ומתחזקת בהמשך הפסוק : " אל תתני פוגת לך " . " פוגת " הוא שם עצם יחידאי בצורת הנפרד , מן השורש פו " ג , שמשמעותו פס " ק , כגון : " לילה נגרה [ עיני ?] ולא תפוג מיאנה הינחם נפשי " ( תהילים עז , ג ) , וקרובה אליה תיבת " הפוגה " ( ראו להלן ג , מט ) . ושב המקונן ומדגיש : " אל תידום בת עינך " , משורש דמ " ם , אל תפסיק , כגון תהילים ל , יג : " יזמרך כבוד ולא ידום ה ' אלוהיי לעולם אודך " . המקונן נקט כאן בצירוף " בת עין " , שהוא כמו " בבת עין " - האישון שבלב עינו של האדם , סמל לדבר יקר וחביב . השוו בין " שומרני כאישון בת עין " ( תהילים יז , ח ) לבין " כי הנוגע בכם נוגע בבבת עינו" ( זכריה ב , יב ) . הצירוף " בת עין " הולם את פניית המקונן אל " חומת בת ציון " , ביטוי נוסף לרצונו לשוב ולהדגיש את האופי הנשי - אימהי של ירושלים , כפי שיתברר גם מן הפסוק הבא . כותל הדמעות הכותל המערבי הוא אחד מארבעה קירות שתמכו את הר הבית מאז שלהי הבית השני . במהלך הדורות , ולאחר החורבן , הלכה חשיבותו וגדלה כשריד יחיד מאזור בית המקדש . כבר מן המאה השלישית - רביעית יש בידינו עדויות על יחידים וקבוצות שעלו לירושלים כדי להתפלל לידו , אך במשך תקופה ממושכת עשו זאת רק ביום תשעה באב , שבו בלבד התירו השלטונות הביזנטיים ליהודים להגיע אל המקום . את הכינוי " כותל הדמעות " קיבל הכותל כנראה מן השפה הערבית , תוצאה מן הרושם שהותירו על הנוצרים - ולאחר מכן על המוסלמים - קולות הבכי והתפילה ביום שבו התרכזו רבים סביב הכותל לקריאת מגילת איכה ואמירת קינות ( כפי המנהג הנוהג עד היום הזה ) . במקרה זה לא החומה היא הבוכה , אף לא השכינה השוכנת לידה ( כפי שנוהגים להבין מסיפור המצוי בתלמוד הבבלי [ ברכות ג ע " א ]) , אלא הצופים בה ומקוננים על גורלה .
|
|