|
|
עמוד:76
פירוש חלק ראשון / פסוקים א - י תיאור הריסת ירושלים על ידי ה' פרק ב פסוק א איכה יעיב באַפּוֹ א ֲדני את בת ציּוֹן השליך משמים ארץ תפארת יש ׂראל ולא זכר ה ֲדם רגליו ביוֹם אַפּוֹ : על תיבת " איכה " ראו הפירוש לפרק א , א . הפועל היחידאי " יעיב " גזור משם העצם " עב " ( = ענן ) , ומבאר ר ' יוסף כספי : " מטעם ( = במשמעות של ) עב וענן וחושך כטעם ' והחשכתי לארץ ביום אור ' ( עמוס ח , ט ) " ; והרי חושך ואפלה הם מסימניו של יום ה ' , יום הדין , וראו לדוגמא עמוס ה , כ : " הלא חושך יום ה ' ולא אור ואפל ולא נוגה לו " . ואפשר שיש בפועל זה גם רמז למשמעות נוספת : אלוהים מתעב ומטמא , הופך בזעמו את ירושלים ל " תועבה " , וראו תהילים קו , מ : " ויחר אף ה ' בעמו ויתעב את נחלתו " , ונחלתו קרויה בפסוקנו " בת ציון " , הבת שהיא ציון ( כגון מלכים - ב יט , כא : " בתולת בת ציון " ) . התיעוב שמתעב האלוהים את ירושלים הוא , על פי פירוש זה , עונש על דרך מידה כנגד מידה על התועבות שנעשו בארץ , כגון : " ולא יוכל ה ' עוד לשאת מפני רוע מעלליכם מפני התועבות אשר עשיתם ותהי ארצכם לחרבה ולשמה ולקללה מאין יושב כהיום הזה " ( ירמיה מד , כב ) . הפסוק פתח בענני שמים , והמשיך בתיאור מעשה הרס של ה ' , השלכת " תפארת ישראל " , המקדש ( בתרגום הארמי במפורש : " בית מקדשיה " ) , ממקום משכנו , מן השמים , אל הארץ וריסוקו . הצירוף " תפארת ישראל " הוא יחידאי במקרא . על תפארתו של המקדש ראו תהילים צו , ו : " הוד והדר לפניו עוז ותפארת במקדשו " . המקדש הוא גם שמימי - כגון : " ה ' בהיכל קודשו ה ' בשמים כסאו " ( תהילים יא , ד ) - אך גם ארצי , ובהמשך הפסוק מכונה המקדש הארצי בכינוי " הדום רגליו " , הוא השרפרף שעליו מניח המלך היושב על כס מלכותו את רגליו . ל " הדום " ככינוי למקדש ראו גם : " רוממו ה ' אלוהינו והשתחוו להדום רגליו קדוש הוא " ( תהילים צט , ה ) . לפולמוס עם התפיסה כי המקדש הוא ההדום ראו ישעיה סו , א : " השמים כסאי והארץ הדום רגליי אי זה בית אשר תבנו לי " . " לא זכר הדום רגליו " איננו עניין של שכחה ממש אלא של התעלמות ; אלוהים מסלק מעל פניו כל מחשבה על מקדשו . למשמעות זו של אי זכירה ראו לדוגמא : " אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני וחטאתיך לא אזכור " ( ישעיה מג , כה ) , וכן : " כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו בצדקתו אשר עשה יחיה" ( יחזקאל יח , כב ) . היום שבו השחית ה ' את מקדשו הוא " יום אפו " , היום שבו זעם האלוהים , והשוו צפניה ב , ב - ג : " בטרם לא יבוא עליכם חרון אף ה ' בטרם לא יבוא עליכם יום אף ה ' ... אולי תסתרו ביום אף ה '" . ב " אפו " של ה' פותח הפסוק הראשון של הקינה וב " אפו " הוא מסתיים , ללמדך עד כמה נורא הוא כעסו של האלוהים .
|
|