|
|
עמוד:50
פרק א פסוק יא כל עמהּ נאנחים מבקשים לחם נתנוּ מחמדיהם ( מחמודיהם ) באכל להשיב נפשׁ ראה ה ' והביטה כי הייתי זוֹללה : המקונן ממשיך ומעיד על צרה נוספת שפגעה בעיר : הרעב השורר בה , שאף הוא מעורר לאנחה , שכן זו משמשת כמעין צליל חוזר בקינה זו ( וראו לעיל פסוקים ד , ח ) . עמה של ירושלים , כלומר יושביה , " נאנחים מבקשים לחם " . ( על הצירוף בק " ש לחם ראו גם תהילים לז , כה . ) אין זה הרעב ששרר בזמן המצור ( כפי שהוא מתואר , למשל , במלכים - ב כה , ג ) , אלא זה שנמשך גם לאחר הכיבוש . " נתנו " כאן משמעו כמו " מכרו " ( לחילופי נת " ן - מכ " ר השוו לדוגמא שופטים ד , ב [ " וימכרם " ] אל ו , א [ " ויתנם " ] באותה משמעות ) , ושאלה היא מה הם " מחמדיהם " שנתנו - מכרו תושבי העיר בתמורה למנת מזון . האם הכוונה לרכוש שנותר בידם , כפירוש המילה " מחמדיהם " בפסוקים ז , י ? או שמא המדובר בבני אדם היקרים להם , וראו לדוגמא להלן ב , ד : " דרך קשתו כאויב ... ויהרוג כל מחמדי עין " ? בנבואת הושע ( ט , טז ) הכוונה ב " מחמד " היא במפורש לילדים : " גם כי ילדון והמתי מחמדי בטנם " . לפי פירוש אחרון זה , ניתן להבין שמכורח הרעב מכרו יושבי ירושלים את ילדיהם ( לעבדות ? לזנות ?) , ובכך גם הקטינו את מספר הפיות הרעבים בביתם . תמורת הנמכרים קיבלו מזון מועט , שהיה בו כדי " להשיב " , היינו להרגיע ( ראו משלי טו , א ) רק לשעה קלה את ה " נפש " , היא התיאבון ( כך במשלי ו , ל ) . וכדברי ר ' יוסף קרא : " שאר האומות , אם נותנין כסף וזהב ומחמדיהם באוכל , הם קונים אותו לשובע נפשם , ולזמן ארוך , וישראל נתנו מחמדיהם באוכל שאין בו אלא להשיב נפש לחיי שעה " ( נוסח ב ) . ושוב , כאשר מוזכר מעשה מצמרר זה של העיר - מכירת ילדיה תמורת ארוחה דלה - מתפרצת ירושלים אל תוך דברי המקונן , וגם הפעם היא קוראת לאלוהים לראות ולא להתעלם : " ראה ה ' והביטה כי הייתי זוללה " . נראה שכאן ניתן לשמוע גם נימה של וידוי בדבריה . היא מודה בחטאה : בעבר היתה זוללה , נהנתנית ( בתרגום הארמי : " גרגרניתא " , כלומר גרגרנית ) , ועל כך היא נענשת עתה ברעב . הזולל , כידוע , מרבה באכילה , כגון תיאור הבן הסורר ומורה שהוא גם " זולל וסובא " ( דברים כא , כ [ וראו עוד משלי כג , כ : " סובאי יין " ו " זוללי בשר " ]) , ואילו היא מבקשת כעת אך ורק למלא במעט מזון את נפשה . אפשרות שנייה להבנת " זוללה " ( ואין אחת מוציאה את רעותה ) : העיר מעידה על עצמה כי ירדה לשפל המדרגה במכירת ילדיה תמורת מזון , והרי היא זולה , שפלה , והשוו לעיל פסוק ח : " כל מכבדיה הזילוה " . עתה היא עצמה מודה כי ראויה היא לבוז , לזלזול . בקריאה זו , שיש עמה גם נימה של התרסה , מסתיים חלקה הראשון של קינה זו .
|
|