|
|
עמוד:42
פרק א פסוק ז זכרה ירוּשלים ימי עניהּ וּמרוּדיה כל מחמ ֻדיה א ֲשר היוּ מימי קדם בנפל עמהּ ביד צר ואין עוֹזר להּ ראוּה צרים ש ׂחקוּ על משבתה : " זכרה " פירושו כאן : נתנה את דעתה , שתה את לבה . למשמעות זו של השורש זכ " ר ראו , למשל : " ויהי בשחת אלוהים את ערי הכיכר ויזכור אלוהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפיכה " ( בראשית יט , כט ) . אין כוונת הפסוק לומר שקודם לכן שכח האלוהים את אברהם , אלא שעתה נתן עליו את דעתו ודאג להציל את אחיינו . ירושלים נותנת אפוא את דעתה על קשייה בהווה ובעבר הקרוב . " ימי עוניה " הם הימים שבהם היה הסבל מנת חלקה , והשוו : " גלתה יהודה מעוני " ( פסוק ג לעיל ) . לתיבת " מרודיה " השוו : " זכור עוניי ומרודי" ( להלן ג , יט ) , וכן : " ועניים מרודים תביא בית " ( ישעיה נח , ז ) , ומכאן שמרודים הם חסרי בית , נודדים , ו "ימי מרודיה " הם הימים שבהם גלתה מביתה . אפשר גם לפרש " מרודיה " מן השורש רד " ה שמשמעותו דיכוי או רמיסה , כגון : " שרי הניצבים ... הרודים בעם העושים במלאכה " ( מלכים - א ה , ל ) . רש " י לעומת זאת מפרש " מרודיה " אחרת : " הוא לשון צער , כמו ' וירדתי על ההרים ' ( שופטים יא , לז ) , ' אריד בשיחי ואהימה' ( תהילים נה , ג ) " . ושני הפירושים - לשון צער ולשון עוני ונדודים - עשויים להשלים זה את זה . המדרש ( איכה רבה לפסוק ) מבין את הפסוק כמספר על ירושלים ש " בעניותה זכרה מרדה שמרדה בהקב " ה " , וכך הריהו מכניס לפסוק רעיון חדש : עיר חוטאת המכה על חטאיה בשעת יגונה . בפסוק זה ארבע שורות , בניגוד לשלוש שבכל שאר פסוקי הקינה , ודומה שהשורה השנייה בפסוק , " כל מחמדיה אשר היו מימי קדם " , היא תוספת שנתחבה לתוכו בשלב כלשהו של גלגוליו . נראה שמי שהוסיף אותה לא הבין את מילת " זכרה " , וסבר שהיא מכוונת אל זיכרונות מן העבר הרחוק , זיכרונות של תפארת עברה של ירושלים בימי קדם . את תיבת " מחמדיה " , היינו אוצרותיה ( ראו יואל ד , ה ) , שאל מי שהוסיף את השורה הזו מהמשך הקינה ( פסוקים י - יא ) . על הביטוי " ימי קדם " כתפארת העבר ראו לדוגמא : " ואחרי כן תשכון כימי קדם " ( ירמיה מו , כו ) . גם התרגום הארמי , שהבין " זכרה " כפועל העוסק בזמן עבר , מדבר על הימים שבהם רדתה , שלטה , ירושלים בכל העולם ( והוא מדרש על " ימי ... מרודיה " ) . השורה השלישית בפסוק ממשיכה אפוא את הראשונה . ימי הצער והסבל הם ימי החורבן , " בנפול עמה ביד צר ( = אויב ) " . הנפילה שעליה מדובר כאן היא מן הסתם נפילה בחרב , והשוו : " על בית ישראל כי נפלו בחרב " ( שמואל - ב א , יב ) . ללשון " ואין עוזר לה " , המדגישה את חוסר האונים והבדידות שבה שרויה העיר , השוו : " ואביט ואין עוזר ואשתומם ואין סומך " ( ישעיה סג , ה ) . והשוו עוד את האמור לעיל על " אין לה מנחם " ( פסוק ב ) .
|
|