|
|
עמוד:16
ה . קינות בא "ב הקינות במגילה ( להוציא האחרונה ) בנויות כאקרוסטיכונים , שירים שהאותיות הפותחות את טוריהם או בתיהם באות בסדר הא " ב . בספרות חז " ל ניתן לשירים כאלה הכינוי " אלפבטרין " , כגון : " אילין אמרין מזמורין ואילין אמרין אלפבטרין " ( = אלה אומרים מזמורים ואלה אומרים אלפבטרין [ קהלת רבה ז , יח ]) . בקינות הראשונה והשנייה שבמגילה ניצבות אותיות הא "ב כסדרן בראשי הפסוקים ( שבכל אחד מהם שלוש שורות ) . בקינה השלישית , לעומת זאת , הוקצו שלושה פסוקים בני שורה אחת לכל אות , וזו מופיעה בראש כל אחד מהם . בקינה הרביעית שתי שורות בכל פסוק והאות מופיעה בראש הראשונה . הקינה החמישית אינה ערוכה באקרוסטיכון , אך עדיין מספר שורותיה עשרים ושתיים , מעין מחווה לא " ב ( על טעם הפרידה מן הא "ב בקינה החמישית , ראו במבוא לפירושה ) . חז " ל , שהיו מודעים לזיקה שבין מספר פסוקי הקינה החמישית לבין מספר אותיות הא " ב , קבעו כי לשון הקללה " ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם " ( ויקרא כו , יח ) אכן מתגשמת במלואה במגילה . " אתם עברתם לפניי שבע עבירות , הרי ירמיהו בא ומקונן עליכם קינות שהן זין ( 7 = ) אלפא ביתין " ( איכה רבה , פתיחתא כ ) . לחישוב זה מגיע המדרש בעקבות ראיית פרק ג ככולל שלוש אלפביתין . מזמורים במקרא , שאינם אקרוסטיכונים אך מספר פסוקיהם אף הוא עשרים ושניים , הם מזמורי תהילים לג , לח ( לאחר פסוק כותרת ) , קג , ואפשר שיש במספר זה משום מחוה למספר אותיות הא " ב . המקרא מכיר מזמורים אקרוסטיכוניים נוספים , כגון תהילים קיט ( שמונה פסוקים לכל אות וכולם פותחים בה ) או השיר " אשת חיל " הנועל את ספר משלי ( לא , י - לא ) . יצירות הכתובות באקרוסטיכונים נתגלו גם בחיבורים מתקופת הבית השני - בספרו של בן סירא ובכתבי כת ים המלח - ומאוחר יותר בפיוט העברי הקדום ובשירת ספרד של ימי הביניים . האקרוסטיכונים אינם תופעה יחודית לספרות העברית , ונמצאו כמותם גם בבבל הקדומה ( ביצירות מן המאה השביעית לפנה " ס או שמא אף קודם לכן ) וכן בשירה היוונית , הרומית והערבית . אכן , האקרוסטיכון כובל את ידיהם של מחברי הקינות , אך בכל תקופה ובסוגים ספרותיים רבים היו יוצרים שכבלו את עצמם לדגמים צורניים נוקשים , כגון הסונטה , יצירה שירית שיש לה מספר שורות ומבנה קבוע . המשוררת וחוקרת הספרות לאה גולדברג רואה בשימוש בדגמים כאלו אתגר המאפשר ליוצר להביע רעיון יחודי למרות המגבלות שהדגמים האלה מטילים עליו . וכך היא אומרת בדברים שהיא מצרפת לתרגומי הסונטות של פטררקא ( איטליה , המאה הי " ד ) : " הצורות שפטררקא משתמש בהן אינן המצאתו הפרטית . כמשורר העומד לא בראשית התפתחותה של השירה בלשונו אלא בשיאה , הוא אוסף את כל הירושה של תרבות הדור שלפניו ... ובביטחון של אדריכל ששוב אשרי שיאחז וניפץ את עוללייך אל הסלע " ( פסוקים ח - ט ) . רק עם סיום המזמור מתבררת מידת אכזריותם של האויבים התובעים בפיהם " דברי שיר " ו " שמחה " ( פסוק ג ) . הם , שהרסו בית ועיר ושחטו עוללים , קוראים למשוררים לשיר ולנגן . ( והתרחשו , לדאבון לב , דברים מעין אלה גם בדורות האחרונים . ) סיום המזמור גם מבהיר את טעם בכיים של הגולים לבבל , היושבים על נהרות בבל ( פסוק א ) : לא רק הניתוק מציון עורר אותם לבכות אלא גם , ובעיקר , שבתם בתוך שוביהם האכזריים , מרטשי ילדיהם . " נבוזראדן מבעיר את ירושלים " , מתוך הספר , Figures de la Bible שהופיע בשנת 1728 בהולנד , מעשה ידי Gerard Hoet ואמנים אחרים . בתחתית העמוד ציון הפסוק שאליו מתייחס האיור ( מלכים - ב כה , ט ) .
|
|