|
|
עמוד:59
התנגדותם לפעילות ניל״י , והן חבריה למחתרת , שטענו כי לישנסקי רצח את אבשלום . שרה המשיכה לאסוף ידיעות ולהעבירן אל הבריטים בעזרת האונייה " מנגם " שהיית עוגנת לצורך זה מול חופי עתלית , והמידע הפך יותר ויותר חשוב ואיכותי . אלכסנדר אהרונסון כתב בספרו ״שרה – שלהבת ניל״י״ שהגנרל אלנבי עצמו הודה כי ״בכל החזיתות האחרות לא הושגו ידיעות כל כך חשובות ... ״ . שרה דיווחה על תגבורות שהגיעו מקושטא לחזית , פירטה לגבי מספר החיילים , שמות הדיביזיות , מספר התותחים וקוטרם ; היא ליקטה מידע על האספקה , על שינויים שנערכו ביחידות הצבא בחזית , מספר הפצועים לאחר הקרבות , עמדות התותחים ומכונות הירי ומקומות מסתור של מחסני נשק ; היא גם שלחה פרטים על דרכים , מקורות מים ובארות . אל שרה ואל חבריה למחתרת הגיעו תוכניות סודיות שהקצינים התורכים והגרמנים דנו עליהן במפקדה הראשית . אנשי המחתרת העבירו אותן לגנרל אלנבי . התורכים ערכו מתקפת פתע על האנגלים והופתעו לגלות שהאחרונים היו ערוכים למתקפה . הסיבה : חברי ניל״י , ששלחו יונה עם פתק בכתב סתרים ובו ידיעה על מקום ומועד המתקפה . הגנרל הרולד גריבון , מי שהיה יד ימינו של גנרל ג ' ורג ' מקדונו , הצבאיות ראש המודיעין הצבאי הבריטי בשנים , 1919 - 1916 הצהיר ש " עבודת ניל״י חסכה לצבא הבריטי אבדות של 30 , 000 חיילים בערך״ . יונת הדואר הגורלית ב 3 . 9 . 17 - יונת הדואר ששלחה שרה מתחנת הניסיונות בעתלית נחתה בטעות בחצרו של המושל התורכי אחמד בק בקיסריה . על אחת מרגלי היונה הייתה קשורה נוצה ובתוכה פתק שבו כתבה הודעה בכתב צופן . לאחר מספר ימים , נתפש נעמן בלקינד ועונה קשות על ידי התורכים . ערב יום כיפור הגיע וימים נוראים עברו על שרה : בידיה ידיעות צבאיות חשובות , הכסף אזל , האונייה " מנגם " בוששה להגיע ואנשי ועד המושבה ומנהיגי היישוב דרשו כי תפסיק מיד את פעילות ניל " י . בלילה של ערב יום הכיפורים הגיעה האונייה " מנגם " . חבריה של שרה הפצירו בה שתפליג בה , אך היא הישירה מבטה וענתה : " לא אעזוב ! אני רוצה להיות האחרונה - ולא הראשונה - לעזוב “ . בחג סוכות הגיעה שרה מתחנת הניסיונות שבעתלית לזיכרון יעקב כדי לחגוג את החג עם אביה . היא חשה בלבה כי אסון גדול ונורא צועד אל תוך חייה . " מי יודע , אם ימינו אינם ספורים . סוף סוף יתפסונו ויתלו אותנו . חבל על כל רגע ההולך לאיבוד בלי פעולות " . היא החליטה כי לא תעזוב את זיכרון יעקב , ואף תיקח על עצמה את כל האחריות על פעילות הריגול של ניל " י . היא מיהרה להשמיד מסמכים וראיות , ושלחה את לישנסקי אל ההרים במחשבה שימשיך את עבודת ניל " י לאחר שתיאסר . ב 1 - באוקטובר , 1917 במוצאי החג , נכנסו החיילים התורכיים לתוך המושבה זיכרון יעקב ועצרו את כל אלה שחשדו בהם בפעילות נגדם . בנוסף לשרה , נעצרו גם אביה , אחיה צבי , טובה גלברג וניסן רוטמן . שרה הורתה לחבריה לומר כי הם ״לא יודעים כלום “ ושהם רק " פועלים פשוטים " בתחנה שבעתלית ; היא נטלה את כל האשמה ואת כל האחריות על עצמה . מסכת העינויים החלה . העצורים עונו קשות וזעקותיהם נשמעו ברחבי המושבה . לאחר ארבעה ימי עינויים קשים מנשוא שלה ושל חבריה , הבינה שרה כי הגיעה שעתה לפעול . לפני שיעבירוה לנצרת , עם שאר האסירים , ביקשה כי ירשו לה לעבור דרך ביתה כדי שתוכל להתרחץ ולהחליף את בגדיה ספוגי הדם . בקשתה נענתה בחיוב . שרה הובלה על ידי החיילים התורכיים לביתה כשהיא קשורה בחבל , פוסעת באיטיות בשל כפות רגליה מלאות הכוויות , מדממת ופצועה - אך קומתה זקופה וראשה מורם . בהגיעה אל חצר ביתה , עמדה רגעים אחדים ושלחה מבט פרידה אל נוף ילדותה . אז פסעה חרש פנימה . השומרים נשארו לשמור בחוץ , מפאת צנעתה . לפתע , קול ירייה פילח את הדממה . בחדר האמבטיה ירתה שרה באקדחה , שרה עמדה תחת לחצים כבדים שהפעילו עליה הן ראשי היישוב , בשל התנגדותם לפעילות ניל״י , והן חבריה למחתרת , שטענו כי לישנסקי רצח את אבשלום . שרה המשיכה לאסוף ידיעות ולהעבירן אל הבריטים בעזרת האונייה " מנגם " שהיית עוגנת לצורך זה מול חופי עתלית , והמידע הפך יותר ויותר חשוב ואיכותי . אלכסנדר אהרונסון כתב בספרו ״שרה - שלהבת ניל״י״ שהגנרל אלנבי עצמו הודה כי ״בכל החזיתות האחרות לא הושגו ידיעות כל כך חשובות ... ״ שהוציאה ממקום המחבוא , הישר אל תוך פיה . שלושה ימים גססה שרה כשכאבי תופת ייסרו את גופה המשותק . בכ " ג תשרי תרע " ח , 9 באוקטובר , 1917 בשעה 8 : 30 בבוקר , נגאלה שרה אהרונסון מייסוריה הקשים ועצמה את עיניה לעד , והיא בת . 27 ניל״י נשענת על נשים נוספות טובה גלברג , שהצטרפה לניל״י בינואר , 1916 עסקה בהעתקת ידיעות סודיות וליוותה את שרה בשליחויות סתר . הן הגיעו יחד גם לרמלה , כדי לאסוף ידיעות על אווירונים שהגיעו אז בפעם הראשונה לארץ - חמש הטייסות ששלח לארץ הצבא הגרמני והתמחו בצילומי אוויר למטרות מודיעין . לרוב שרה וטובה נסעו יחד לדמשק במשימות ריגול , אך יום אחד נאלצה טובה לנסוע לדמשק לבדה במשימה דחופה . כדי לשמור על עצמה בזמן הנסיעה ברכבת הצפופה והעמוסה בחיילים תורכים , היא התלבשה כרקדנית ערבייה ועטתה שמלה לבנה וצמידים רבים על ידיה . במהלך הנסיעה היא לא הוציאה הגה מפיה . החיילים לא נגעו בה לרעה כי חשבו שהיא בוודאי זמרת או שחקנית ערביה ״מקושרת״ שנוסעת כדי לבדר את הקצינים התורכים בדמשק וחששו לפגוע בה . בתום המשימה , שבה גלברג עם תיק שהכיל מסמכים סודיים רבים . כשעצרו הטורקים את חברי ניל״י , גלברג הייתה האסירה היחידה שנשפטה ונידונה למאסר של חצי שנה . היא הועברה אל כלא חשאן אל - בשה ששכן בדמשק . במהלך מאסרה התחתנה טובה עם ארוסה וחברה למחתרת ניסן רוטמן , שעליו נגזרו שתי שנות מאסר . פרידה לולו עבדה שנים רבות בבית משפחת אהרונסון וניהלה את משק הבית בתחנת הניסיונות שבעתלית . היא נאסרה ועונתה קשות על ידי הטורקים , אך לא סיפרה דבר . מראי המקום המלאים מופיעים בגיליון האינטרנטי פרידה לולו טובה גלברג
|
|