|
|
עמוד:
סיפורו של " יונה " - הסוכן שלא רצה כסף אלא נקמה הזקן עטוי הסחבות שנכנס לתחנת המשטרה בעזה לא הרשים את השוטרים שנכחו בתחנה . הם פשוט לא ידעו כמה מידע יקר ניתן היה להפיק ממנו עירא אי שם בתחילת , 1971 תקופה שבה הגיעה המלחמה בפח " ע ברצועת עזה לשיאה , נכנס ערבי לבוש סחבות לתחנת המשטרה מדינה שבתחילת רחוב עומר אל מוכתר בעזה . האיש , תושב אחד ממחנות הפליטים ברצועה , הציע את עצמו כמשתף פעולה ( משת " פ ) , אך בשל מראהו העלוב , המשטרה לא גילתה בו עניין . השוטרים פנו לשב " כ ושאלו אם יש להם עניין באיש . הוטל עליי , כרכז האזור , להתרשם מהאיש . כשהגעתי למקום ראיתי אדם כבן - 65 אני הייתי בשנות העשרים והוא נראה לי זקן מופלג - רזה , נמוך , לא מגולח , לבוש בבגד בין גלבייה לשמיכה ועל ראשו פיסת בד , בין מגבת לכאפייה . שאלתי מה מניע אותו לרצון לשתף פעולה , והוא סיפר כי בנו היחיד הוכה באכזריות על ידי מחבלים במחנה הפליטים כי לא רצה להצטרף לשורותיהם – והוא , האב , נשבע לנקום . הוא חזר והדגיש כי אינו רוצה כסף אלא נקמה . אמרתי לו שהגיע לכתובת הנכונה ותדרכתי אותו לקלל בפומבי את בנו , את הציונים ואת מדינת ישראל תוך הצגת חזות מיליטנטי ככל האפשר . לא תליתי בו תקוות רבות אך כעבור זמן קצר התברר כי זכיתי בבוננזה . מחבלים מינו אותו להיות המתריע שלהם כשבנו בונקרים , שבהם תכננו להסתתר מפני הצבא . להערכתי סברו המחבלים כי הופעתו העלובה לא תעורר חשד בעת סיורי הצבא . כשהסתיימה בניית הבונקר והמחבלים , מהם המסוכנים ביותר , החלו להשתמש בו , נערכנו למבצע לכידתם . שון קונרי לכל הפחות ימים ספורים לפני המבצע הגיע לעזה ראש השב " כ יוסף הרמלין . ללא הכנה הוכנסתי לחדרו של ראש המרחב ונתבקשתי לספר על עבודתי בשטח . למזלי מבצע " יונה " היה בשיאו . הרביתי לתאר את גבורתו ומניעיו של " יונה " , אך לא סיפרתי על גילו והופעתו החיצונית . להתרשמותי הרמלין היה משוכנע כנראה שמדובר לכל הפחות בשון קונרי . לקראת המבצע בוצעה טיסת צילום של חיל האוויר באזור , נוכח חשש שיתפתח קרב . מטוס הפייפר ירד כל כך נמוך שהטייס ננזף על ידי חיל האוויר . בצילומים נראה " יונה " בבירור יושב ליד פתח הבונקר – בעודו בתפקיד ! - וסביבו להקת תרנגולות . בערב המבצע אספנו את " יונה " למלון גני שמשון באשקלון כדי לתחקרו על התצלום האווירי לגבי המקום המדויק של הבונקר . הוא לא הצליח להתמצא בתצלום אף על פי שהראינו לו את תמונתו . במקום זאת הוא החל להזיז רהיטים בחדר תוך כדי השוואתם למציאות בשטח . המבצע היה הצלחה גדולה . המחבלים נתפסו ו " יונה " המשיך לדווח על הנעשה במחנה . באותם הימים בוצעו " סגרים " , בדרך כלל בשבתות , כמו במנדט הבריטי ; רוכזו שמות חשודים והובאו " מזהים " , לרוב עצורים ששיתפו פעולה וישבו בתוך כלי רכב עם חרך צר כך שלא ייראו מבחוץ . בשב " כ ובצבא כינו את המזהים שלא נראו " הקופים " . כל הגברים במחנה הפליטים שנאספו מבתיהם עברו מול אותם כלי רכב כדי שמי מהם שמעורב בפח " ע יזוהה ויועבר לחקירה . באחת השבתות , הגיעו הרמלין ושר הביטחון משה דיין לצפות באירוע . דיין הלך לאחר דקות מספר לחפש עתיקות והרמלין , שהיה איש מרשים , נותר לשבת עמי ברכבי , מכונית ה " כרמל דוכס " - רכב הרכזים המיתולוגי של אותם הימים - והתעניין בנעשה . כשהרמלין שאל אותי מיהם הנמצאים בכלי הרכב שבהם שהו המזהים , עניתי , " הקופים " . הרמלין ביקש , " אל תכנו אותם ככה , הם בני אדם כמונו ... " . הגברים עברו מולנו אחד אחד ולפתע עבר " יונה " , שעשה עצמו מסכן וכפוף יותר מכפי שהיה במציאות . אמרתי להרמלין " הנה ' יונה ' שעליו סיפרתי לך " . הרמלין נבהל ושאל " כל כך זקן ? " ( הרמלין היה אז בן 49 ) " ככה נראים הסוכנים שלנו ? " . הרגעתי אותו שרק " יונה " נראה כך . לאחר שבועות מספר חזרתי לעזה מאל עריש . כשהתקרבתי למחנה הפליטים ראיתי פעילות צבאית יוצאת דופן בהיקפה . נכנסתי למחנה , נתקלתי בחיילים רבים ובראשם סגן אלוף שמחה , סגן המפקד הצבאי של הרצועה . ראיתי צעיר כבן 17 עצור בידי החיילים . בשיחתי עם שמחה הובררו הפרטים הבאים : נזרק רימון על חיילי צה " ל במרכז המחנה . אריק שרון , אלוף פיקוד הדרום , הגיע כהרגלו מיידית למקום , וביקש לקרוא לשב " כ ולמצוא מיידית את זורק הרימון . אני הייתי באל עריש ולא ניתן היה להשיגני . הכוחות במקום ביצעו תחקור לצעיר שעבר שם , והוא מסר שמות של 15 מחבלים מכל מחנות המרכז ובהם , כביכול , זורק הרימון . שרון הורה לאסוף את כל הגברים של מחנות הפליטים באזור - בריג ' , מע ' זי , נוסייראת , דיר אל בלח - עשרות אלפים אנשים , אם לא למעלה מזה - ולבצע מסדר זיהוי . הכרתי מיד את הנער העצור . הוא היה בנו של שוטר עזתי במשטרת ישראל ושמו לא נקשר מעולם לפח " ע . ניגשתי אליו ושאלתי אותו ממתי הפך למחבל ? הוא ענה כי נאלץ " להמציא " שמות של מחבלים מאחר וחשש לחייו מחמת האיומים שהופעלו עליו ; לפיכך מסר את שמותיהם של תלמידי הכיתה שלו , שהיו ממספר מחנות פליטים . ניגשתי לסא " ל שמחה , הבהרתי לו במה מדובר והתחייבתי ללכוד בתוך 24 שעות את זורק הרימון . סא " ל שמחה סירב לשנות את פקודתו של שרון ורק אחרי מספר שיחות של מטה השב " כ בעזה עם שרון , בוטלה הפקודה . בשעות הערב של אותו יום התקשר הסוכן " אחיתופל " ומסר כי זורק הרימון הוא הבן של " יונה " . בשנותי בשב " כ ביצעתי מעצרים בעזה , בסיני ובלבנון . בדרך כלל מעצרים היו מלווים בצעקות , מחאות ואי השלמה . כשהגעתי לביתו של " יונה " והוא פתח לי את הדלת - הבנתי שהוא יודע בדיוק מדוע הגעתי . עברתי את אחד הרגעים הקשים שלי באותן שנים . היה בינינו סוג של אמון ופיתחתי כלפיו הרבה חיבה והערכה . לא יכולתי שלא להשתתף בצער של האיש , ולא אשכח לעולם את המבט שנתן בי . הוא לא אמר ולו מילה אחת . הבטחתי לו כי אשמור על בנו ואחזיר אותו כמה שיותר מהר . לאחר זמן לא רב נפטר " יונה " . למיטב ידיעתי , בנו עדיין חי . אין לי ספק שאלמלא עצרתי אותו , היה סיכוי גדול שלא היה היום בין החיים , כמו מרבית המחבלים בעזה של אותם הימים . לפעמים אני חושב ש " יונה " , האיש היקר הזה , שנלחץ בין כוחות גדולים ממנו , יושב בשמים ומודה לי על שהצלתי את בנו .
|
|