|
|
עמוד:28
הגוף הוא החומר שטומן בחובו בכוח את פעילות האדם , והצורה , דהיינו הנפש , היא שמממשת את האדם ומוציאה את הכוח לפועל . הנפש כצורה מעניקה לחומר את היכולת להתקיים ולפעול , והחיים מתאפשרים ומתקיימים רק משילוב זה של חומר וצורה שתכליתו להוציא את קיום מהותו של האדם מהכוח לפועל . כך ניתן לדבר על קיומו ופעילותו של אדם בשני מובנים נפרדים , האחד גופני והשני נפשי , אך במציאות אין הפרדה בין השניים והם בבחינת שתי דרכים להתייחס אל אותו הדבר . דוגמת ה " רוגז " של אריסטו ממחישה זאת כאשר ניתן לדבר על רוגז כעל " רתיחת הדם" במובן הגופני ועל " דחף להשיב כאב תחת כאב " במובן הנפשי , אך אלו הם רק שני אופני תיאור של דבר שהוא אחד ואחיד . לכן , לפי אריסטו , ההבחנה בין גוף לנפש אפשרית מבחינת הדיון , אך בממשות היא אינה מתקיימת ושני הדברים כרוכים זה בזה . אריסטו התבונן בשפה כמקור לתפיסת מציאות , ובאמצעות ניתוח השפה מול תפיסת המציאות בפועל הגיע להבחנה שכל "הדברים הפשוטים " ניתנים להגדרה ולהמחשה ממשית דרך עשר קטגוריות מושגיות . הקטגוריות הן למעשה מושגים המאפשרים את התמרת האידאות האריסטוטליות לתופעות ממשיות . אריסטו מתמקד בהבחנה בין ' הדבר שלא נאמר עליו דבר ואינו נמצא בדבר ' כמו שם עצם , לבין ' הדבר שנאמר עליו דבר ונמצא במשהו ' ( שם תואר ) . אריסטו "מסתפק בהדגשת התוכן המושכל של הצורה כעקרון של מהות הדבר " וממשיך וטוען " שממהותו של דבר נובעת בהכרח מציאותו " . 25 אריסטו , המטפיסיקה - ספר דלתא ( תרגום והסבר : מ ' דובאה ואביטל וולמן ) , מאגנס , ירושלים , עמ ' . 117 , 97
|
|