|
|
עמוד:9
במקום הקדמה מתוך נאום פרס ישראל , יום העצמאות 2007 כמו אדם , גם מדינה מתבוננת על עברה ועל עתידה מנקודת ראותו של ההווה . היא בוחנת את עברה כחלק ממסלול שהוביל אותה למקומה הנוכחי ואת העתיד כחלק ממתווה ההתקדמות מכאן ואילך . וכמו אנשים , גם עמים ומדינות מייחלים שלרצף הזה יהיו סיבה והיגיון . מתי אומות מאושרות ? כמו בני אדם , ברגע שבו הן מאמינות שהגיעו אל שיאן . ברגע הנפלא שבו הן מתגעגעות אל ההווה , אל הרגע הזה עצמו . מתגעגעות ומאמינות כי למעשה הזה כוונו חיינו כולם . רגעים אלו הם מעטים ולא פחות מכך מתעתעים . כאלו היו השעות שבהן התבוננו בעיניים כלות בטנקים השועטים במדבר סיני וליווינו אותם בשירה אדירה . "לא אגדה רעי , " שרנו להם , ורצינו לומר ; לא אגדה אלא מעשה נסים של ממש ; השעות שבהן בכינו עם הצנחנים בכותל וחלמנו שעם תקיעת השופר תמו אלפיים שנות גלות ; הרגעים שחגגנו על מדשאות הבית הלבן את הסכם אוסלו והפרחנו בלונים ויונים לבנות . האם אנחנו עדיין מתגעגעים ? מתי טעינו ומתי צדקנו ? מה אנחנו יודעים על עצמנו , על רגעי גדולתנו ועל רגעי חולשתנו ? מה אנחנו יודעים על המסלול הפתלתל המוליך מעבר לעתיד ? לא הרבה . פעם נפעמנו מעצם קיומנו , ליווינו כל מטוס שנחת במחיאות כפיים , שבנו הביתה בכל יום מחדש ורגבי המולדת מתקו לנו . הסיומת הקולקטיבית התלוותה לכל מילה : חיינו , ילדינו , ארצנו . אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות
|
|