|
|
עמוד:14
הטקסט של התיאוריה הגבוהה ( high theory ) עודדה כמדומה שיבה למחול כאל אובייקט לניתוח . אין ספק שהמחקר המסורתי בתולדות המחול יצא נשכר מבחינה כמותי ואיכותית מן הפתיחות החדשה לפילוסופיה ולתורת הספרות , ומן הנכונות של חוקרות ושל חוקרים לנטוע את המחול בקרקע תרבותית וחברתית עשירה יותר . אבל להתפתחות המאוחרת הזאת היה גם צד שלילי , הבא לידי ביטוי בזיהוי האומלל , הבלתי מפורש לעתים , בין " הגוף ” ובין חומריות עירומה , כאילו עכשיו – עם הפנייה ללימודי תרבות – יוכל הגוף לערוב ל " ממשות ” או ל " חומריות ” של המתודה הביקורתית . אולם כפי שציינו כמה חוקרי מחול , אותה שיבה אל הגוף הנוכח – בכול , שנטחנה מאז עד דק , לא תרמה רבות להחזרתו של המחול אל לב הניתוח התרבותי הביקורתי . איימי קוריץ מצביעה על כך שהמחול מפריך למעשה את העמדה האימננטית המוטעית אשר בנסותה ליישב בין לימודי התרבות לבין התיאוריה הביקורתית , מבקשת למצוא בגוף – באופן מפורש כמעט – את ה " חומריות של המסמן ” . " אין ספק ” , היא כותבת , שעשרים שנות הגות פוסט – סטרוקטורליסטית צריכות היו ללמד אותנו כי אין כל דרך לחדור אל החוויה חסרת הקודים , תהא אשר תהא . אפשר שהעיסוק הכפייתי בגוף , אגב התעלמות מן המחול , הוא תסמין לסירוב לחשוב מעבר לשניות של הגוף והנפש , אשר מציגה את הגוף כספרה שבעיות הנפש לובשות בה לבוש קונקרטי המנקה אותן מכל כתם של הפשטו ׄ ת תיאורטיות . לא מן הנמנע כי היעדרותו הנוכחת כל כך של המחול מלימודי התרבות משקפת את אי – יכולתו לספק גופים מהסוג שמעורר את מרבית העניין אצל חוקרי התרבות . אבל החסר הזה איננו חיסרון : הוא ממחיש אילו לקחים חשובים יכולים לימודי התרבות להפיק מחקר המחול . קוריץ יוצאת כאן נגד הנטייה של הביקורת לפטישיזציה של הגוף כמשכנו של " הממשי ” בדרכים המזכירות את היומרות האידיאולוגיות הפשטניות של חלוצי המחול הראשונים עצמם . הסיבה לכך שה " שיבה אל הגוף ” בחקר התרבות
|
|