|
|
עמוד:12
אותו להתבונן בפרטי מציאות שהאידיאולוגיה הפוליטית שלו , מן הצד האחר , כופה עליו לטשטשם . מודלים כאלה של ניתוח מטריאליסטי יכולים להועיל במקרה של אמנות שמשקפת במודע הוויה חיצונית לה , אבל ברור שהם טעונים עדכון כשאנו נדרשים להתמודד עם אמנות מופשטת או לא – פיגורטיבית , או עם אמנות שמבליטה את הפרפורמטיבי על פני המימטי . גם במקרה של אמנות מופשטת או לא – פיגורטיבית עוד אפשר לשכלל את מודל השיקוף עצמו ולטעון , למשל , שאמנות מופשטת " משקפת ” עולם שהולך ונעשה מופשט ; או – לפי מודל מתוחכם יותר – שההפשטה היא עדות לניסיונו המועד לכישלון של האמן הבורגני להביט נכוחה בכליות חברתית , שהתפקיד ההיסטורי שנועד לה הוא להביא עליו את קצו . בהסברים כאלה מופיעה ההפשטה כמין סירוב לייצג – או סתם כאי – הבנה ; בנוסחים אחרים , חיוביים יותר , ההפשטה מעידה על מאמץ לזקק את המהות של מערך חברתי מסוים מתוך מגוון מבלבל של ביטויים אקראיים . כל האפשרויות האלה לובנו ועמדו לדיון מעמיק בחוגי השמאל . כאן אני רוצה להתקדם מעבר לדיון הזה . באמצעות התבוננות במחול כצורה אחת בלבד של כוריאוגרפיה חברתית – הצורה הנתונה לאסתטיזציה המקיפה ביותר – ברצוני לשאול כיצד יש להבין את היחסים בין הפוליטי לאסתטי בזמנים שהפרדיגמה השלטת בשדה האמנות היא הפרדיגמה הפרפורמטיבית ; דהיינו , כשתשומת הלב מופנית לדינמיקה של " עבודת ” האמנות כמערכת יצרנית , ולא למוצר עצמו . מהי בסופו של דבר משמעותה המדויקת של הפוליטיקה של המחול או של כוריאוגרפיה חברתית ? האם הן מטאפורות בלבד או שנובעות מהן מסקנות מהותיות יותר ? כיצד מושגים שונים של כוריאוגרפיה מתאימים לאידיאולוגיות פוליטיות או לתנאים חברתיים או נובעים מהם או משקפים אותם ? האם אפשר לדבר על " אידיאולוגיה אסתטית ” בלי לעגן אותה באידיאולוגיה פוליטית מסוימת ? אבקש לטעון שמדיום המחול , יותר מכל מדיום אסתטי אחר , דבק בתפיסה שרואה באמנות עניין פוליטי לפני ולפנים – כלומר עניין שמשמעותו הפוליטית נגזרת ממעמדו העצמי כפרקסיס , ולא מנאמנותו לאיזושהי אידיאולוגיה
|
|