|
|
עמוד:
לישון , נחש , שככל הנראה תפס בתוך השמיכה מחסה מהקור , יצא החוצה והחל לזחול עליו . האלחוטאי לא זז ורק כשהנחש ירד ממנו ברח מחוץ לאוהל . יצאנו מהאוהלים שלנו והבטנו בתדהמה בבחור , ואז חיימק ' ה אמר לי : " זוכר את ההליקופטר ? " , וצחק . יום אחד ישבתי באוהל וטיפלתי בכל מיני מסמכים . זה היה בקיץ , הטמפרטורה הייתה גבוהה מאוד , ואני הורדתי את המכנסיים וישבתי בתחתונים לעבוד . סגרתי את דפנות האוהל , כי שם לא היה נהוג שגבר הולך בלי חולצה או מכנס . הם היו מאוד צנועים . על כל פנים , עסקתי בשלי ופתאום שמעתי מעין קול של חיכוך . ניסיתי להבין מאיפה הרעש הגיע – הבטתי שמאלה , הבטתי ימינה , הרמתי את הדפים , ופתאום ראיתי שבין שתי הרגליים שלי זוחל נחש . תפסתי פחד , קפצתי אחורה על המיטה וממנה ברחתי החוצה . היה לנו שרת , נער בן 15 בשם חסיד , שראה אותי בורח בריצה מהאוהל . " מה קרה ? " , הוא שאל בדאגה , ואמרתי לו : " יש אצלי נחש " . " אתה מפחד ? " , הוא שאל , ואמרתי לו : " בטח " . ואז הוא צחק , מה זה צחק ! והוא אומר לי : " קקה ( בשפת הכורדים - חבר ) אלישע לא מפחד מאף אחד , רק מהנחש ! " . סדר היום במחנה של ברזאני בעת הלחימה היה כזה : קמים לפנות בוקר , בארבע אובחמש , מתארגניםמהר , אוכלים ארוחת בוקרקלה , בורחיםלהרים ויושבים בחגווי הסלע . מדוע ? כי העיראקים היו טסים מעל האזור הכורדי , ואם היו רואים מחנה או מאהל , הם לא היו חושבים פעמיים ומפציצים אותו מהאוויר . לפנות ערב היינו חוזרים למחנה , אוכלים , מתארגנים והולכים לישון . אחרי כמה שבועות בשגרה הזו נפסקה המלחמה ונכנסנו לתקופה של שביתת נשק . בימים אלה סדר היום היה אחר : קמנו בשש בבוקר , התרחצנו , התארגנו , בשבע הוגשה ארוחת בוקר , ואחר כך כל אחד פנה לענייניו . חלק הלכו לסיורים וחלק לפגישות . בימים שלאחר הלחימה מולא מוסטפא היה מגיע בתשע בערב , אחרי שכבר הוגשה הארוחה , והיה יושב ושותה תה . לפעמים לבד , לפעמים איתנו , לפעמים עם שני הבנים שלו , אדריס ומסעוד . בערב הראשון שבו ישבנו עם ברזאני , הסביר לו חיימק ' ה בשביל מה כל אחד מאיתנו בא . חיימק ' ה יצר מיד מגע אישי חם מאוד עם מולא מוסטפא . לא אשכח איך ברזאני היה צוחק מהבדיחות ביידיש שחיימק ' ה תרגם לו לערבית . איתנו הוא היה משתחרר מהעומס של ניהול העם והמלחמה . הוא היה איש חזק ורציני מאוד , ורק ברגעים האלה ראינו אותו מחייך . רוב היום הוא היה שקוע במציאת פתרונות למחסור בתחמושת ובאוכל . תמיד הוא היה אומר : " העם מסכן , חסר כל , נותר בלי כלום " . על כל פנים , כשחיימק ' ה הציג אותי ואמר : " אלישע הוא מהמודיעין " , בבת אחת הבעת הפנים שלו השתנתה , והוא השפיל את מבטו לרצפה . לא הבנתי מה קרה . התברר שאצל הכורדים , אנשי מודיעין נתפסים כמרגלים - בוגדים , הם האנשים הנחותים , כי אצלם אנשים ריגלו עבור בצע כסף . הבנתי שיש לי בעיה . אחרי כמה ימים , כשכבר היינו חלק לכל דבר מהמחנה , אמרתי לברזאני : " מה בעינייך הפירוש של מודיעין ? " , והוא אמר – " מודיעין זה מרגלים , בוגדים " . " אתה יודע מה " , אמרתי לו , " בעיניי אתה איש מודיעין מצוין " . " אני ? " , הוא הביט בי בתדהמה . " תראה , אנחנו באים מדי ערב אליך ומתדיינים בכל מיני נושאים , ופתאום אתה אומר לחיימק ' ה : תפתח את הרדיו על התחנה של רוסיה בערבית , תפתח את רשת ב ' בערבית , תפתח את בגדד בערבית - מה נראה לך שאתה עושה ? " , שאלתי אותו , " אתה עושה עבודת מודיעין ! אתה משתמש במקור גלוי , אוסף חומר , ואחר כך חושב עליו ומנתח איתנו את המצב . זה המודיעין חביבי . מרגלים זה רק חלק קטן מהעניין – יש תצפיות , יש שדאות , יש תחקור שבויים " , וכך המשכתי למנות את ענפי המודיעין . אחרי ההרצאה הקטנה שנתתי לו הוא כבר לא הסתכל עליי בעין עקומה , והיה פתוח מאוד לקבל את העזרה שלי בהקמת מערך המודיעין העצמאי שלהם . בכל יום הייתה לנו פעילות אחרת , אבל בסך הכול בתקופה שאחרי הלחימה הפעילות הייתה מאוד מתונה ורגועה . בנושא שהופקדתי עליו כמעט ולא הייתה התקדמות ממשית . השופט , אחד מבוגרי הקורס שהדרכתי , נשלח לאזור הצפוני לארגן את מערכת המשפט במקום ולא היה פנוי לעסוק במודיעין . שייח ' מוחמד , שהיה סוחר , נשלח למפרץ הפרסי כדי לגייס כספים לטובת מאבק הכורדים , ולי נשאר רק הקצין העיראקי , שהיה חמור אמיתי . בניתי מגדלים באוויר ועוד לפני שהספקתי לדמיין אותם הם נגוזו . כל הפעילות בנושא המודיעין ירדה לטמיון . קצב אחר לחלוטין יום אחד חיימק ' ה , אריק ואני עשינו סיור ובדרך עצרנו ושתינו קפה באיזה בית הארחה . בעודנו משוחחים , צוחקים ומתבדחים , קלטתי בזווית העין את שייח' מוחמד . הייתי בטוח שלא ראיתי טוב , לכן הסתובבתי , הבטתי בו וראיתי שהוא המום . הוא לא ידע אם לגשת אליי או לא . ניגשתי אליו ולחצתי את ידו . " מה אתה עושה פה ? " , הוא שאל בתדהמה , " באתי לעזור לך להקים את יחידת המודיעין שלך " , צחקתי . הוא היה כל כך המום שלקח לו 40 שניות להתאפס על עצמו ולענות לי . הוא פשוט היה בשוק גמור . את הקצין העיראקי , אגב , הייתי רואה בערך פעם בשלושה שבועות , נותן לו תדרוכים , אבל שום דבר לא יצא מזה . הקצב במקומות האלה הוא אחר - חיים לפי עונות השנה , גרים בבתי בוץ , חיים מאוד פשוטים , בלי חשמל או גז , חיים בצניעות . זה מתבטא גם ביום - יום וגם בלחימה , לטוב ולרע . הפעמים היחידות שבהן היינו שרויים באי שקט ממשי , היו כשמטוסים עיראקיים חגו מעלינו . מדי שלושה שבועות החלפנו את מיקום המחנה מחשש שמטוסים עיראקים יזהו אותו וישלחו הליקופטרים שינחתו ויחטפו אותנו . ברזאני תמיד היה אומר לנו שהם לא יעזו , ולמרות זאת דאג שישמרו עלינו היטב . למשל , כשהייתי הולך לעשות את צרכיי , תמיד עוד אחד הלך לידי . אף פעם לא הסתובבנו לבד . יום אחד עבדתי במחנה עד שעה מאוחרת עם ברזאני , ולמחרת התעוררתי רק בשעה תשע . ההחמצה הגדולה בעיני הייתה שהפסדתי את ארוחת הבוקר . מאוד אהבתי את ארוחות הבוקר בכורדיסטאן - ביצים שהוטלו דקות קודם לכן , יוגורט מחלב של ג ' מוסים עם דבש שכרגע נרדה מכוורות דבורים בחגווי הסלע ופיתות עיראקיות דקות שיצאו לוהטות מהטאבון . תמיד היו ירקות ופירות העונה , ובערבים נהגנו לאכול דגים מהנהר שזרם ליד המחנה שלנו . באותו בוקר ניגשתי לשרת הראשי שלנו , שריף , ושאלתי בתמימותי : " יש ארוחת בוקר ? " . הוא בחן אותי מלמעלה למטה וגיחך : " מה זה נראה לך ? בית מלון ? " . מאז לא הפסדתי אף ארוחת בוקר . כשהיינו בטהרן החבאנו בארגז חומרי המודיעין וויסקי ושוקולדים , ובימי שישי הפנויים היינו יושבים באוהל , חיימק ' ה , אריק ואני , משחקים עם הרדיו כדי לתפוס את " קול ישראל " וגם שותים קצת וויסקי . יום אחד , בשבת בבוקר , חיימק ' ה שיחק עם התחנות ופתאום שמענו מהמקלט קול בעברית שמדבר על חיפושי הנפט במדינה . חשבתי לעצמי , " אני יושב עם רדיו גרוטאה באמצע מדבר בכורדיסטאן , מנשנש שוקולד מאיראן ושומע על חיפושי נפט בארץ ? " . לא יכולתי להפסיק לצחוק כמה דקות . כשפסקה המלחמה הצלחנו במשך כמה ימים להעסיק את עצמנו , אבל אחר איסר הראל . " הכול התחיל מהבקשה שלו"
|
|