פתח דבר

עמוד:9

פתח דבר ״ובצדק יאמרו הערבים שלושה עזים הם , העזים בישמעאלים הם בירושלים , העזים בנוצרים הם בארם צובה , העזים ביהודים הם בדמשק״ . הלבנון , שנה שנייה , 23 ( י״ג בכסלו תרכ״ו ) , עמ׳ 361 א . בין דמשק לחלב הפסיפס האנושי המרכיב את החברה הישראלית יסודו בקהילות יהודיות ברחבי העולם . יהודים ממזרח וממערב נטשו בית ורכוש – ברי המזל לקחו את רכושם עמם – ובאו לבנות את חייהם במדינת ישראל . המפגש בין בני הגלויות השונות יצר תגובות מגוונות , ובהן שאלת ההגדרה העצמית של כל עולה מהגר על פי מקום מוצאו . אם נשאל ישראלי יהודי אקראי למוצאו , הוא יענה מיד : אני בולגרי , מרוקאי , מצרי , פולני , רומני , פרסי וכדומה . דהיינו , בדרך כלל , הוא יזהה את עצמו על פי ארץ המוצא . מעטים מאוד הם המקרים שבהם יזהה היהודי את עצמו עם עיר מולדתו . ואם קורה הדבר , הרי שניתן למצוא טעם והסבר לכך . למשל : יהודי מעדן יזהה את עצמו כעדני ולא כתימני . ההסבר הוא כמובן היותה של עדן מאז שנת 1838 תחת שלטון בריטי , והתפתחותה השונה מהתפתחות יתר ערי תימן . או , למשל , אנשי האי ג׳רבה , המבחינים את עצמם משאר יהודי תוניסיה . אולם מה ההסבר לכך שיהודי חלב ויהודי דמשק , הקהילות המרכזיות בסוריה , אינם מצהירים על עצמם כיהודים סורים אלא מזהים את עצמם עם עיר מוצאם ומתרפקים עליה דווקא ? ראוי לזכור כי הזהות הלאומית הערבית הסורית היא דבר חדש יחסית , וראשיתה רק מלפני מעט יותר ממאה שנה . אחת התופעות המאפיינות את ההיסטוריה של חבל הארץ המכונה ״סוריה״ , מאז המאה השמינית עד לראשית המאה העשרים , היא עובדת אי היותה של סוריה יחידה מדינית נפרדת בעלת שלטון מרכזי חזק . לאורך כל התקופה הארוכה

הוצאת אוניברסיטת בר אילן


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר