|
|
עמוד:9
הקדמה מדינת ישראל מוגדרת בחוקי היסוד שלה “ מדינה יהודית ודמוקרטית״ . הגדרה זו מבטאת היטב את השאיפה של רבים מאזרחי ישראל לחיות במרחב ציבורי שיושפע ויוזן מהעולם הערכי והרעיוני שאפשר לחצוב הן מהתרבות הדמוקרטית המערבית הן מהתרבות היהודית המסורתית . השניות התרבותית האמורה היא עושר שיכול להיות שמור לנו , בעליו , לטובה . לכאורה יש ציפייה ששתי הציוויליזציות — הדמוקרטית והיהודית — תחזקנה את ההבנה שיש להתייחס לאוכלוסיית האנשים עם מוגבלות באופן שווה ואת ההכרה בחובתה המוסרית של המדינה , והחברה בתוכה , לכבד במלואן את זכויותיהם בכל הקשר רלוונטי . ואולם עיון נוסף מעורר ספקות . בהקשר הדמוקרטי הספקות נעוצים בעובדה שמדינת ישראל לא קיבלה על עצמה חוקה כתובה , וכפועל יוצא אין לנו מגילה שלמה של זכויות אדם כמקובל בדמוקרטיות המערביות . כך למשל , ערך ה״שוויון״ אינו מוגן בצורה מלאה וברורה בחוקיה של מדינת ישראל . אמנם נחקקו חוקים ייעודיים מפותחים שעוסקים במעמד ובזכויות של אוכלוסיית האנשים עם מוגבלות בישראל , אבל מעל ההסדרים הפרטניים הייתה צריכה להתנוסס מחויבות כללית , חוקתית על חוקית , לשוויון , ולא היא . בהקשר היהודי הספקות מעוגנים בהיסטוריה ההלכתית של מחשבת היהדות . בהיותה דת עתיקה , ששורשיה בתקופה שבה אנשים עם מוגבלות נתפסו שונים ולעתים אפילו מאיימים על מה שנתפס כ״נורמה״ , בהלכה יש ציוויים שמבדילים במקרים לא מעטים בין אנשים עם מוגבלות לבין אחרים . אכן , במרוצת השנים ידעה ההלכה — שכשמה כן היא , הולכת — להגיב לשינוי העתים בנושאים רבים , ובכללם גם היחס ההלכתי לאוכלוסיית האנשים עם המוגבלות . אבל יש להודות שחלק גדול מהאתגר ההלכתי בנושא זה עדיין לפנינו . הנה כי כן , מעמדם של אנשים עם מוגבלות במדינה היהודית והדמוקרטית איננו מובטח לא מהצד הדמוקרטי ולא מהצד היהודי . ספר זה מבקש אפוא
|
|