|
|
עמוד:14
קשות בזכויות אדם . ההיסטוריה המשפטית — בארץ ובעולם — מספקת לא מעט דוגמאות לתוצאות הגרועות הנובעות מהתממשות חשש זה . חשש זה חמור אף יותר ככל שמדובר ב " אחר " — חסר הייצוג הפוליטי , הזר ובעיקר מי שנתפס כ " אויב " . הפגיעה ב " אחר " , במובחן מפגיעה ב " אנחנו " , עלולה להיות דורסנית הרבה יותר והסתברותה גדולה הרבה יותר . משום שפגיעה ב " אחר " לא מעוררת את ההקבלה שלפיה לא נפגע בזכויות כי איננו רוצים שייפגעו גם הזכויות שלנו , היא עלולה להיות חסרת עכבות וגורמים מרסנים . לא חסרים מקרים המתארים החמרה זו . המקרים המובהקים ביותר הם אלו המשלבים " אחרות " זו עם סכנה , או תחושת סכנה , ואפשר לראות דוגמאות לכך בהסדרים דרקוניים המיוחדים ל " מצבי חירום " ולמעשה בהסדרים רבים המאזנים שיקולי ביטחון מול זכויות , כגון זכויות העציר המנהלי . אם כן , טיעונים אלו מספקים הצדקה לקביעת חסמים דאונטולוגיים בדמותן של זכויות מוחלטות , ולכל הפחות לקביעה בדבר מוחלטות של היבטים מסוימים של זכויות אלו . לבד מההצדקות הכלליות ישנם טיעונים הקוראים להצדקת ההגנה המוחלטת דווקא על הזכות לכבוד אנושי . ייתכן שתפיסת הזכות לכבוד כזכות שאינה אינטואיטיבית — בדומה , למשל , לחופש הביטוי ולהבדיל מן הזכות לחיים — קוראת להגנה חזקה יותר עליה , שכן השיטה המשפטית מתמודדת עם סכנות גדולות יותר של פגיעה בה . סכנות אלה הופכות לעניין מעשי כאשר הפגיעה בזכות לכבוד עומדת מול חשש לפגיעה בחיי אדם , ובשם חשש זה קל להגיע לפגיעה בלתי מידתית בזכות לכבוד . זאת ועוד , גם הרתיעה הטבעית והסטיגמה החברתית השלילית הנלוות לפגיעה בזכויות אינטואיטיבית אינן מתקיימות בכל הנוגע לזכויות בלתי אינטואיטיביות . נדמה שמטיעונים אלו נגזרת גישה אחרת של " מוחלט " . ה " מוחלטות " אינה מוצדקת כשלעצמה , אלא ככלי המרומם את הזכות לכבוד מעבר למעמדה המקובל ומסייע לה להתמודד עם הזכויות האינטואיטיבית ובכך מעניק לזכות את מידת ההגנה שלה היא ראויה . לעומת השיקולים שצוינו לעיל , והתומכים בהגנה המוחלטת על כבוד האדם , יש גם שיקולים נוגדים — גם כאן הם נחלקים לשיקולים כלליים השוללים קביעות מוחלטות באשר הן ולשיקולים השוללים את מוחלטות הזכות לכבוד בפרט . בקרב השיקולים הכלליים אפשר למצוא למשל את הטענה השגורה שלפיה כלל מוחלט לעולם לא יוכל להתאים לכלל המקרים האפשריים , ובקבלתו אנו " מוותרים " על תוצאה צודקת בחלק מן המקרים . טיעון שני הוא שהתייחסות
|
|