|
|
עמוד:
נתיב המסע של החטיבה היה כה מרוחק מבסיסי חיל האוויר של צה ” ל עד שמטוסי חיל האוויר לא יכלו לשהות מעליה יותר מ - 10 - 5 דקות , בטרם יאלצו לחזור לבסיסיהם לתדלוק . יצא , אפוא , שאם תינגף החטיבה או תיעצר בדרך צפוי לה ניתוק . אפילו לסגת בדרך הקשה שבה הגיעה לא תוכל . החטיבה אף עלולה הייתה להיות טרף לחיל האוויר המצרי , שכן אין מטרה נוחה ומועדת לפורענות מהאוויר משיירה חטיבתית איטית באורך מספר קילומטרים . החטיבה הייתה לחוצה בין צוקי הרים לבין הים , באין אפשרות לסטות ממנו , להתפזר או לחמוק מן המטוסים התוקפים . ב - 2 בנובמבר 1956 ניתן האות לתזוזה . כל סוגי המכוניות הוצגו בשיירה הענקית . היא נכנסה לים החולות בראס אל - נקב - תחנת משטרה ישנה מימי השלטון הבריטי , שם חנתה חניה אחרונה לפני החדירה למעמקי המדבר . החטיבה נתקלה בבעיית העבירות הראשונה ביום השני למסע , קילומטרים בלבד מגן העדן של עין פורטוגה . בפניה ניצבו 20 ק ” מ של דיונות חול ולס טובעניות . גלגלי המכוניות הכבדות , העמוסות בציוד , באספקה ובחיילים העמיקו להתחפר בחול הרך עם כל סיבוב . כדי לעבור את מכשולי הקרקע קיבלו הנהגים הנחיות יסוד מוקדמות ( על פי תיק סיני ) : יש לנסוע אך ורק בשביל שפילס הרכב הראשון . יש להפחית את כמות האוויר בצמיגים , כדי שפני הצמיג יוכלו להתרחב מעט ו ” להיתפס” במשטח רחב יותר של הקרקע , ואם יש צורך יש לרדת מהרכב ולדחוף בידיים . המלחמה במכשולי הקרקע נערכה במלוא עוזה . קצב ההתקדמות הממוצע היה כשני ק ” מ לשעה . כמעט כל כלי הרכב שקעו בחולות . הזחל ” מים גררו את התותחים ואת הרכב הגלגלי . החיילים משכו , דחפו וחילצו את המכוניות . הפקודות שהגיעו אל מפקדת החטיבה האיצו : “ להגביר את המהירות עד למקסימום ! לעשות את כל המאמצים להגיע אל מיצרי טיראן מהר ככל שאפשר ” . מפקד החטיבה קרא אליו את מפקד המשמר הקדמי , המורכב מכוח של זחל ” מים וג ’ יפים חמושים , והורה לו לתפוס את דהב . דהב הייתה באותה עת נקודה מיושבת על חוף ים סוף , כשני שליש מן הדרך בין אילת והמצרים . הדקלים הנטועים סביבה השרו הרגשה אקזוטית של נווה מדבר . המשמר הקדמי הגיע למבואות דהב ולא נתקל בהתנגדות . ברחבה שבמרכז הכפר חנו ששה גמלים , קשורים בחבל . חמישה בדואים שנמצאו לידם סיפרו כי חיילי המשמר הסודאנים , בראותם את הכוח מתקרב , נמלטו להסתתר בסבך השיחים והגדרות החיות המגנים על הדקלים מפני חולות המדבר . חיילי החטיבה קפצו מן הרכב והחלו סורקים את הסבך . הם התקדמו בין הגזעים והגדרות , שדה ראייתם שלהם מוגבל . לפתע נשמעה ירייה . יוסף פינסקי , בן קיבוץ גבת , צנח ארצה ומת . היה זה החלל הראשון של החטיבה במלחמת סיני . שני חיילים נפצעו . במהלך הסריקה נהרגו כמה חיילים מצרים וסודנים . כוח שני של המשמר הקדמי בשיירת החטיבה יצא לתקוף את מחנה האוהלים של שומרי שדה התעופה במקום . כשראו חיילינו את המצרים נסים לעבר אוהליהם , ירדו מכלי הרכב וקראו להם לצאת . קל היה לחסלם , אילו העדיפו חיילנו לירות בהם מן הזחל ” מים . אלא שלא הייתה כוונה להרגם . המצרים לא הבינו זאת והשליכו רימון לעבר החיילים . אחד מאנשינו נהרג , שני נפצע . במהומה שנוצרה ביקשו המצרים לחמוק בין הדיונות , אל מימי המפרץ , אלא שצרור כדורים השיגם . כך , כיבוש דהב עלה לחטיבה בשני הרוגים . הפצועים הועברו במהירות צפונה , באמצעות מטוסי פייפר . נחתת של חיל הים הגיעה למקום כמתוכנן לחדש את האספקה . עם ערב המשיכה השיירה בדרכה . שלוחה סלעית חסמה את הדרך . אנשי הסיירת , שגיששו לפני הטור , מצאו קניון צר בין סלעי גרניט . התברר כי אפשר , אמנם בקושי , לעבור בו . דרך הטרשים עלתה בהדרגה והשיפוע הפך תלול יותר . נוסף לדרך הקשה ולמאמץ העצום שהשקיעו הנהגים ומנועי המכוניות כדי להתגבר על מכשולי הקרקע , תקף את נוסעי השיירה גל קור . זה הקפיא את הידיים המחזיקות בהגה , הלופתות את כלי הנשק והמטפלות במכשיר הקשר . מקץ שעה של זחילה בין צוקי בראשית עצרה השיירה לפני מחסום אבן . המעבר היה בלתי אפשרי אלא אם תובקע הדרך בעזרת חומר נפץ . תפקיד זה הוטל על פלוגת ההנדסה של החטיבה . קצין החבלה סימן את מקומות הפיצוץ , השטח פונה . רעמי הנפץ הדהדו בקניונים העמוקים ובישרו למרחקים כי החטיבה ממשיכה להתקדם , למרות מחסומי הדרך . חסימת ציר הדייקה . בהגיעם לשיא הדיונות החליטו חיילי הפלס " ר לנצל את ההצלחה
|
|