|
|
עמוד:12
כמובן , מתוך הקפדה על רצף רעיוני בין המאמרים השונים . לנוחות הקוראים , הצבתי בראש חלק מן המאמרים , הפניות למאמרים נוספים בספר הקשורים לנושא , כדי לספק תמונה כוללת ורחבה יותר בעבור המעמיקים . ספרים רבים בנושא המועדים נכתבו במהלך הדורות . כאשר ניסיתי למצוא זווית מיוחדת לספר זה , עלה לנגד עיני קטע נפלא של הרב חרל " פ הדן בבעיה שלדאבוננו רבים מאיתנו נתקלים בה , עם חלוף השנים . בשנות הילדות חווים אנו את החגים בהתרגשות יתרה . כל ריח וכל ניגון , כל תפילה וכל מאכל , נצרבים בזיכרוננו במתיקות , בעוצמה ובחדות . אולם , ככל שנוקפות השנים , החוויות מתעמעמות , מנהגי החג הופכים לריטואל מייגע , מעטה של ציניות הולך ונערם על גבנו , חוצץ בינינו לבין החוויה , ואנו מתקשים עד מאוד להרגיש בלב פנימה את מה שידענו לחוות בעבר . לקהות החושים הזו יש פתרון : " הנה זאת לדעת כי כל ידיעה המתוספת לו לאדם , אם הידיעה איננה באה לו בתור ידיעה מן החוץ , כי אם בתור ידיעה לשון חיבור דהיינו שמתחבר עם הידיעה הלזו , הנה יחד עם הידיעה הוא עובר אל מקומה , ואילו נתנה רשות לעין לראות , היו רואים איך שבכל ידיעה וידיעה מתעופפים ומתעלים לעולם יותר גדול ... " ( מי מרום , י , עמ ' קלו ) . מסביר הרב שקיימים שני סוגי לימוד - לימוד אינטלקטואלי ולימוד נפשי . הלימוד הנפשי , לימוד שדרכו נושקים הרעיונות לנימי הנפש - יש בו כדי להעביר את האדם למקום אחר , טוב יותר ועמוק יותר . לימוד מעין זה עשוי לחדד את עולם החושים והחוויות של הלומד . " ולזאת אין פלא מה שלכאורה הזמנים גורמים להרגיש הרבה ואין מרגישים מאומה , מפני שלא יודעים בגדלותם של הזמנים , שרק הלמוד והידיעה של מהות הזמנים הם המביאים את האדם למקום ההרגשה של עילויים של הזמנים הללו " ( מי מרום , שם ) . הסיבה שתחושותינו קהו נובעת מן
|
|