הקדמה

עמוד:10

היא הצהירה בפניי שתקבל כל החלטה הגיונית וסבירה שלי כי מבחינתם הקונסול הוא האיש הכי חשוב בשטח . חייגתי לקון לק , מעיר אותה שוב משנתה . " תבקשי מבית החולים ' במרונגרד ' לשלוח אמבולנס . אנחנו מעבירים לשם את יפעת עוד הלילה ! " קבעתי מבלי להבין את המשמעויות הכספיות של העניין . סיפרו לי בחפיפה שבית החולים " במרונגרד " נחשב לאחד מבתי החולים הטובים באסיה . הנחתי שסיכוייה של יפעת לשרוד את המחלה בבית חולים ברמה גבוהה טובים בהרבה מאשר בבית החולים הממשלתי . יפעת שוחררה עשרה ימים מאוחר יותר מבית החולים כשהיא בריאה ומחוסנת לעתיד מהמחלה והמשיכה עם תמר בטיולן באסיה . לא שמעתי משתיהן מאז . * * * בחרתי להתחיל את הספר דווקא בסיפור קל יחסית שהסתיים בטוב . ממרחק של יותר משני עשורים נבלע הסיפור הזה בתוך מקרים רבים אחרים שבהם יצא לי לטפל מאז . הבחירה אינה מקרית . הסיפור הזה לא רק מדגים סוג של משימה בהם אנו , שליחי המדינה בחו " ל , נתקלים בשגרה , אלא שהוא גם ממחיש מאפיין בולט של העבודה שלנו – היעדר תקופת חסד . המנוסים שבעובדי משרד החוץ יכולים להעיד כי התפקידים שביצענו , בעיקר בנציגויות הגדולות והמורכבות של ישראל ברחבי העולם , לא המתינו בסבלנות בשעה שאנו או משפחותינו סיימנו את תהליך ההתאקלמות המורכב במקום השירות החדש . האחריות זרקה אותנו למים עמוקים ללא גלגל הצלה , לעתים באמצע סערה – מהרגע הראשון שנגעו סוליות נעלינו באדמת הניכר . במהלך שלוש השנים הבאות , הוביל אותי תפקיד הקונסול של ישראל בבנגקוק לטפל בעשרות " מקרים קונסולריים " , כפי שאנו מכנים אותם במשרד החוץ . מדובר במקרים של היקלעות למצוקה של אזרחים ישראלים בארץ זרה הדורשת את מעורבות הנציגות . המצוקה יכולה להיות

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא