|
|
עמוד:8
אני מרים את הראש וסוקר את הסביבה . רוב שלטי הרחוב הם בשפה המקומית . אני פולט קללה וחוזר בייאוש הולך וגובר לעיין במפה . בשירותי הצבאי הייתי אלוף בניווט , עובדה שעתה לא עוזרת לי במאומה . אני מזדקף , מניח את ראשי על משענת הראש , עוצם את העיניים לרגע ומנסה למצוא פתרון . תחשוב , עפר , תחשוב ! אתה תקוע בשום מקום וחייה של נערה ישראלית צעירה תלויים בך . אני לוקח אוויר מלוא הריאות ומשחרר אותו בהדרגה . רעש צווחני של מנוע תוק תוק משגר אל מוחי שביבי פתרון . אני פותח את הדלת במהירות , קופץ החוצה ורץ לאמצע הכביש . התוק תוק עוצר בחריקת בלמים . בנס הוא לא פוגע בי . אני שולף את הארנק מהכיס האחורי , מוציא ממנו שטר של חמש מאות באהט ומנפנף אותו באוויר . הנהג מהנהן . " די קראפ .... " הוא אומר בעיניים נוצצות . הצעתי לו סכום נכבד במונחים מקומיים והשטר הצבעוני עושה מיד את העבודה . אני מברך בלבי את מיכאל סטנר , המורה שלימד אותי ואת רעייתי שרון את השפה התאית בשבועות שקדמו ליציאתנו לשליחות . בזכותו הבנתי את שתי המלים היקרות מפז הללו – " בסדר אדוני " . אני שב למכונית , אוסף את המחברת שבה רשמתי את פרטי בית החולים וחוזר אל הנהג נחוש להעביר את המסר . " פרום ... פאיה .... באן .... מונגקוט ... ואטנה ... " אני ממלמל ומרים את ראשי . האיש מהנהן . " יש אלוהים ... " אני פולט בעברית , " הוא הבין " . נהג התוק תוק פוצח בבליל תנועות ידיים מתובלות במשפטים מהשפה המקומית . לוקח לי זמן לפצח אבל בסוף אני מבין שהריקוד המגוחך הזה ברחוב חשוך בסוף העולם , מכוון להעברת מסר אחד ויחיד – סע אחריי ! אני עוקב אחרי התוק תוק במשך דקה וחצי , מגלח עוד כמה שיחים ועולה על עוד כמה מדרכות בדרך ומגיע לבית החולים . יצאתי אידיוט . אם רק הייתי ממשיך עוד קילומטר באותו הכביש ... אני מעניק לאיש את השטר וחושב לעצמי , אידיוט או לא , אלו עשרים הדולרים הכי משמעותיים שהוצאתי מעודי . בית החולים שייך לממשלה והסטנדרטים רחוקים מהמקובל בבתי חולים מודרניים .
|
|